תמונות. אינספור תמונות. תמונות שמייצגות רגעים שונים, רגעים של אהבה, של כעס, של צחוק, רגעים של אושר.
זה לא אמור לקרות. לא, לא ככה. לא בכלל. לחשה בעודה בוחנת את הרסיסים המפוזרים. את מה שנשאר מחייה שנופצו בבת אחת.
בבת אחת. הכל נעלם. הוא אינו. הכל ריק ואין טעם להמשיך. הדבר היחיד שלמענו המשיכה. הדבר היחיד שאותו רצתה. הסיבה. התכלית. הקשר העמוק שנוצר. הכל התפוגג ואינו עוד.
מה עכשיו? שאלה בעודה מסתובבת בחדר החלול. מנסה להבין, מנסה לגרום לחבר את כל החלקים חזרה. מנסה לגרום להכל להיות יותר טוב.
והיא קיוותה, היא כל כך קיוותה שהכל יהיה בסדר. היא האמינה. האמינה בעצמה והאמינה בתמונה המנופצת. והיא כל כך התאמצה. התאמה להדביק את כל החלקים לכדי תמונה אחת שלמה ומחויכת.
ועכשיו. עכשיו זה נגמר.
הכל נגמר.
אין טעם.
מקור ההזדהות היחיד שנותר לה התמוסס.
ומה עכשיו? עכשיו כלום, ענתה לעצמה בעודה בוחנת את כל התמונות הישנות, האפורות והקרועות. התמונות עם הפרצופים, עם החיוכים, עם האנשים היקרים, תמונות של נופים, תמונות מרגעים יפים.
מחייכת ומגכחת לאור הזיכרונות. זיכרונות שלא יחזרו עוד.
היא צעדה לעבר האש הגדולה וזרקה אותן בצעקה גדולה.
היא קרעה אחת אחת, צורחת. מקללת.
נופלת על ברכיה בזעקות.
למה לקחת לי את כל היקר לי? למה?
כל מה שהיא אי פעם האמינה בו. כל מה שהיא אהבה. כל תכליתה. אינם עוד.
היא בהתה באש הגדולה וחשבה על שמיים אינסופיים, שמיים שתמיד ישארו. שמיים שאף פעם לא יעזבו אותה.
היא בהתה באש הגדולה, המאיימת, וחשה כי היא נמשכת אליה, אל חומה המלטפת ואושרה התמידי. אש אינה מאכזבת, היא חשבה.
היא אספה את כל התמונות האהובות אל חיקה, מהרהרת בזמנים שונים, טובים יותר. בתקופות של אושר צרוף. זמנים של משמעות ועומק.
ובעודה רואה מנגד עיניה סמל יקר מפז, סמל למענו עשתה הכל, נכנסה לתוך האש המלטפת, עם חיוך של זמנים טובים יותר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
