הילדה צעדה בשלווה בין הסימטאות הצרות, כשבראשה מחשבה שלא נגמרת.
כל כך הרבה שאלות התרוצצו במחשבותיה המעורפלות. המון שאלות ללא תשובות.
בעינה החומה, הנוגה, צצה דמעה קטנה שנצצה ככדור בדולח. דמעה אשר זרמה על לחיה באיטיות, עד שקפצה אל האדמה ברעש חוצב להבות.
רעם בודד חתך את השמיים בקול גדול. כמודיע על תחילתו של הגשם הראשון ושל הדמעה הראשונה.
הילדה תעתה בערפל של יום החורף הגשום, היא לא הבחינה בין ימין לשמאל. הרגשות שסערו בקרבה היו גדולים מנשוא. כאב גדול וחד בליבה השאיר אותה חסר אונים לנוכח עולם אכזר מדי. מנוכר מדי. והיא? היא שלווה. לא נותרה בה עוד רוח קרב. נותר רק הכוח להמשיך ללכת. רק כוח ההרגל המטופש לפקוח את העיניים. ההרגל לנשום. ההרגל של ליבה לפעום. הרגל שבזה לו, ועם זאת נותר בה הפחד שמה גם כוח ההרגל יחלוף. פחד מהלא נודע.
המחשבות צלפו בה באכזריות. כופות על עיניה להתיר לדמעות לדלוף מתוך המגן החזק שעליו הילדה הקפידה לשמור, מתוך תקוות לוחמים אחרונה.
היא נעה במהירות בין הסימטאות. בורחת, כשבראשה מחשבה שלא נגמרת.
היא נעצרה. ראייתה מטושטשת מרוב דמעות. כולה רועדת תחת גשם הזלעפות.
היא התמוטטה תחת הגשם, הרגשות, הכאב, המחשבות. זה היה הכל יותר מדי.
העולם לא מאפשר לילדות להיות ילדות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
