זה התחיל בסדר, אמרתי לה שהיא הרבה לא השתנתה
עדין העצב הזה שעוטף לה את העיניים
ואז היא התחילה להיפתח, זה לא משהו טוב
היא נפתחת לכל אחד, זה לא שאני מיוחדת
ואז הצבא, הודתה שזה מה שמרחיק בננו
אבל בובה, הקשר שלנו כבר מת מזמן
נראה כאילו עברו לי חיים ומוות ושוב חיים
בכמה חודשים האחרונים...גאד.
היא כרגיל, באותם הקטעים
באותם המשחקים, התכסיסים שלה
מקרבת אותי אליה
כמו בועה לקוצים בוערים בלי להבות
שלא יראה כואב, מההתחלה
אני תמיד באותו התפקיד
נדקרת
תמיד מקשיבה ללב שלה
עד שאני מסוגלת להיחנק מחדש
אני לא בוכה רק רועדת
וזה עדין מעניין אותי
הסיפורים שלה, רק בגלל זה קשור אליה
אני חושבת
היא עדין רעה אני יודעת
או שזה הלב שמנסה להציל אותי
מעוד משהו שייגמר עמוק מאחורה
היא צוחקת לפעמים שאני אומרת דברים
ככה סתם בלי להתכוונן
כל ההגנות האלה, קללות, שנאה
פעם אחרונה שאמרתי לה שאני שונאת אותה
הריגשי ואני רבנו להמוווון זמן חחח
מצחיק לחשוב על זה
איך פעם היא אהבה אותי באמת
עכשיו זה לא באמת, היא רק אומרת
ולמדתי לא להאמין לכל מה שהיא אומרת
בא לי להגיד לה שגדלתי
נראה לי היא שמה לב לבד
ולפני המון זמן חשבתי שאת ה18 שלי
אחגוג שאני לא יודעת מה נסגר איתה
ובדיוק עוד חודש
היומולדת שלי, ושלה.. כמו פעם
איזו נוסטלגיה, איכססס
שמישהו יתקע לי כבר את הסכין בגב
לפני שאפול למלכודת שלה
בעצם, נראה לי כבר נפלתי
זה כואב לי, עמוק בלב
מסיר את הכיסוי האפור של אלפי זכרונות
שלי, שלה, שלנו, ביחד, מפעם
כואב לי כן, געגוע או משהו מבתוכו רועד
פחד מוות
למרות שהרע כבר קרה
כבר מזמן אבדתי אותה
היא מראה לי שירי אהבה שכתבה חבר שלה
ואני, בדיוק כותבת את הקטע הזה
ומשהו צובט את הלב
מקלף עוד שכבה של שמחה של געגוע
תמיד היא תהיה יותר גדולה ממני
והדיבור שלה, כזה בוגר וילדותי ביחד
אני מרגישה יותר חכמה מפעם
הרבה יותר
אבל גם טיפשה, הכי טיפשה
שהתחלתי את השיחה הזו היום
אחרי המוני זמן שעבר ונגמלתי מהמילים שלה
זה מוזר, באמת
סגירת מעגל
שנסגר באין- סוף כזה
שהכל ישאר פתוח לנצח
ובעצם סגור, מזמן כבר נסגר בננו הכל
ויחד עם זה, זו אל תקופה שעברה
אני לא יודעת מה זה
אבל...שלא תעלם לעולם.
הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
