כל הכוונה שלי הייתה לשבת עם החברות שלי ולדבר. לא אכפת לי על מה, רק לדבר איתן.

התגעגעתי לימים האלה שיש שקט בבית ספר ואני יכולה לשבת עם החברות בהפסקות בלי שהשכבות האחרות יטחנו לנו ת'מוח.

שכחתי לרגע שאני לא צריכה ילדים שקטנים ממני כדי שיטחנו לי ת'מוח, יש את הבנים של השכבה.

במקרה דיברנו על בני זוג ואז אחד הילדים הדוחים של השכבה החליט להתיישב ליידנו ולקדוח.

אחת הבנות שישבו איתי, יש לה חבר שלפני שהוא הכיר אותה הוא עבר על כל בחורה שנייה שהוא ראה.

אז הוא החליט שהוא מעצבן אותה. "מה את עושה איתו? הוא ידפוק אותך ויזרוק...".

ראיתי את הדמעות בעיניים שלה ואת העצבים מתחילים להשתלט לה על הגוף אז זרקתי לו איזו מילה והוא נפתח.

פתאום הוא החליט שהוא מציק לי.

"אפשר לחשוב שמה שיש לך יותר טוב, מה טוב בזה שיש לך חבר מהקצה השני של העולם?".

כל כך התעצבנתי. ידעתי שלא שווה אפילו לנסות להסביר לו, הייתי חייבת להחזיר לו איכשהו.

הדבר הראשון שעלה לי לראש זה להחזיר לו ולהזכיר את החברה שלו, אז זרקתי משהו לאוויר וגיחכתי.

"לא, כי עדיף מישהי שפותחת רגליים בשביל תשומת לב...".

אני מוכנה לחזור אחורה ביום הזה רק כדי לראות את המבט המסכן שלו בעיניים.

אני שונאת שדוחפים ת'אף לחיים שלי ולחיים של החברות הטובות שלי. שונאת. FUCK YOU, OK?!

יש לי את הדבר הכי מדהים בעולם.

החבר הכי תומך, אוהב, מחמיא, מצחיק ומדהים בעולם.

שום דבר לא יהרוס לי את זה.

לא המרחק הגדול שיש בינינו ולא הערות מפגרות של ילדים מפגרים.