עשיתי סיור קטן ביוטיוב, חיפשתי שיר כלשהי שאני אפילו לא מודעת אליו ומצאתי קטעי זיכרונות מתקופה דיי יפה שעברה לה לפני שנתיים בערך. 

הכרתי בתקופה הזו המון אנשים מדהימים. חלקם התנדפו להם, חלקם נשארו ומאלה שנשארו יש כאלה שגם יישארו לתמיד. 

שמחה כל כך התקופה הזו, למדתי המון, התבגרתי, התפכחתי, הייתי שמחה כל כך באותה התקופה.

לא היה יום אחד במהלך התקופה הזו שלא חייכתי בו או שלא צחקתי בו. שנה יפיפייה שעברה ואם האנשים שהכרתי בה לא היו חלק ממני עכשיו לא הייתי זוכרת אותה בכלל.

והאמת? שאני שמחה שהתקופה הזו הסתיימה. תקופה מדהימה אבל היה חסר בה כל כך הרבה.

הייתי נאיבית, ילדה קטנה. האמנתי לכל מה שאמרו לי ובגלל זה היה לי קל כל כך. תפסתי צד של אנשים שאני לא יודעת אם היום הייתי תופסת את הצד שלהם. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא מתחרטת בכלל שנכנסתי לתוך קבוצת האנשים האלה ואני לא מצטערת לרגע שהתקופה הזו הייתה חלק ממני, אני פשוט שמחה שהיא נגמרה ושנשארו רק דברים טובים ממנה.

רואה את הוידאו הזה ומחייכת, נזכרת ברגעים המדהימים האלה.

חיבקתי את אחת החברות ואמרתי לה שהיה כיף לפגוש אותה.

היא מסתכלת עליי ואני רואה שהיא בוכה.

"שיראלי בוכה?" שאלתי אותה כי לא האמנתי שדווקא היא תבכה.

"כן, אני יודעת שאני לא אראה את החברים שלי בקרוב.." היא אמרה לי

והסתכלה על כל החברים שלנו.

כמה שהיא צדקה.

לא ראיתי אותה מאותו היום, לא אותה ולא עוד כמה וכמה אנשים.