לא משנה כמה זמן אני לא אכנס לבלוג, איך שאני אכנס אליו אחרי מיליון שנה אני ארצה לכתוב.

כבר כל כך הרבה זמן לא הייתי פה ואני כבר לא יודעת מה לכתוב. 

אני עוד שנייה כבר שנה בצבא, לא מאמינה שהזמן טס כל כך מהר.

אז נכון, לא הכי טוב לי בבסיס המחורבן שאני נמצאת בו, ויש לי מפקד מניאק (ככה זה כשהרס"ר של הבסיס הוא המפקד שלך),

אבל יש לי חברים מדהימים שהרווחתי לחיים והחבר המדהים שלי במרחק של 20 דק' נסיעה ממני,

אז אפשר לומר שאני דיי מרוצה והמחשבה על טופס 55 כבר עברה לה.

והאמת, ששום דבר מעניין לא קורה בחיים האלה, באמת שלא.

מחכה כבר ל2.5. פאקינג רובי וויליאמס

מתרגשת מהמחשבה שאני סופסוף אהיה בהופעה של זמר מחו"ל וזמר שאני באמת אוהבת.

שבוע לפני אני סוגרת שבת. אני סוגרת את יום העצמאות ובא לי למות (ממש חרוז...).

יהיה טוב... באמת שיהיה טוב.

והחבר המדהים שלי, אין כמוהו.

לא משנה כמה רחוק נהיה אחד מהשנייה וכמה נתגעגע, משהו בקשר המדהים שיש בינינו יהיה חזק תמיד.

אז נכון, היה קצת קשה בחופש פסח אבל זה עבר ונגמר, והנה התקופה היפה חוזרת לה.

באמת שאני אוהבת אותו. אני לא מוצאת מילים כדי לתאר את גודל האהבה שלי כלפיו. פשוט לא מוצאת.

אני כבר רואה את העתיד שלנו ביחד. אני רואה את העתיד ש ל נ ו - ב י ח ד.

כיף לי. אני מאוהבת וכיף לי.

ומה עוד? דיי כלום.