עוד לפני שהיום שלי התחיל ידעתי שזה עתיד להיות אחד מהימים האלה שכדאי לדלג עליו >.<
בחלום אני על גג בניין גבוהה, לילה, העיר שלי בוערת, השמים מלאים בטילים ואחד מהם מתקרב אלי. בשלב הזה אני בדרך כלל מתעוררת. הסיוט הזה מבקר אותי לפחות פעם בחודש כבר מעל ל10 שנים, בואריאציות שונות כמובן. ולא מדובר בחלום מהסוג ששוכחים כבר עם הקפה של הבוקר, אלא בחלום שקצת יותר קשה להתנער ממנו.
נראה לי שהזימון למילואים שקיבלתי בפעם הראשונה מאז שהשתחררתי (עברו שנתיים מהשחרור, התחלתי לפנטז שהנבלות שכחו ממני! =[ ) תרם להופעת הסיוט הספציפי הזה. בכל אופן, ביום חמישי קיבלתי צו ביטול וחברה אמרה לי שזה כנראה סימן לזה שהם החליטו לבטל גם את המלחמה =P
אז גררתי את עצמי מהמיטה בפרצוף זועף והחלטתי לעניש את התת מודע שלי, מחליט לשלוח לי סיוטים, אה? =O אז אני ארעיב את התשוקה האינטלקטואלית שלו ואעשה כ-ל-ו-ם מוחלט כל היום >:} סתם, זה לא היה התכנון אבל ככה זה יצא ~אנחה~
הקטע הוא שאחרי כמה שעות נקלעתי לריב משפחתי ואיכשהו, אולי לראשונה מאז שנות גיל ההתבגרות הסוערות, מצאתי את עצמי במוקדו. אולי זה נושא שיש להרחיב עליו, אבל אני מרגישה שאנחנו עוד לא בשלב הזה של המערכת היחסים שלנו, אני והבלוג. סורי, זה לא אתה, זה אני =[ אני רק אגיד שאני יצור מאוד מסוגר והמשפחה שלי מאוד... אהמ... אינטנסיבית לעתים. היחסים שלי עם המשפחה זה נושא שאני חושבת עליו הרבה לאחרונה, אני מנסה לא להחליט שום דבר דראסטי כמו ניתוק קשר טוטאלי אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה יותר ויותר שזה בדיוק הכיוון אליו העיניינים מתקדמים. לא שמשהו כזה יהיה אפשרי כרגע כי אני עדיין גרה בבית, ואולי כאן טמונה הבעיה בעצם >.< אם להתעלם לרגע מהפן הכלכלי, אני סבורה כי זה פשוט לא טבעי עבור אדם בשנות ה20 לחייו עדיין לגור עם ההורים שלו.
אז בינתיים אני עושה את מה שאני תמיד עושה כשאנשים מתחילים להעיק עלי, כשהכל מתחיל לקבל קצת יותר מדי משמעות בעיני, תופסת מרחק.
כינוי:
לא יפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
