מוות וכעכים

הנה, יום כיפור כבר נגמר, עוד מעט כולנו נדליק את הטלוויזיה וננשום לרווחה כי סוף-סוף אפשר לצפות במשהו שהוא לא MTV. אני מקווה שהיה לכולכם צום עשיר בסידן וחלבונים. יום כיפור הזה היה אחד הפחות סתמיים שהיו לי. אתמול רוב היום לא עשיתי יותר מדי, אבל בערב אני וידידי הקומוניסט (שפתח בלוג חדש, צומי צומי צומי) ישבנו על הדשא ליד הבית וניגנו בגיטרה (איזה כיף להיות כופרים, גם לא צמים וגם עושים רעש ביום כיפור). היום בבוקר (כן, אני קורא ל12:30 בוקר) הלכנו לרכוב על אופניים ברחבי חיפה. גילינו שליד מרכז חורב יש מקום בשם "ביז'ו תכשיטים". בטח מוכרים שם שיני זהב.

כן. אז בכל מקרה, זה לא מעניין או מצחיק במיוחד, אז אני אפסיק עכשיו. גם ככה מטרת הפוסט הזה היא להיפטר משני השרביטים (זה לא היה "מקל קסמים" קודם?) הנוספים שקיבלתי מאנה ונעמי. אז הנה:

• מעולם לא קראו לי שמוליק.
• אין לי אלרגיה לפיסטוקים.
• אני לא מאמין באללה.
• כשהתאומים נפלו, לא הייתי באמצע משחק דוקים סוער.
• וויל סמית הוא לא דודה שלי.
• אני יודע לספור עד 10 בגרמנית.

עכשיו אני אמור להעביר את זה לשישה אנשים. אז הנה: 1, 2, 3, 4, 5, 6.

וכעת, לפינת האיך-מתקדם-הסיפור-שלי-ושל-שר-האופל:

כבר סיימתי לכתוב אותו במחשב. עכשיו רק צריך לערוך וסיימנו. ננסה לסיים עם זה כמה שיותר מהר.