dissonance

אני מתחיל להזות.

פלאשבקים למציאות ישנה יותר, לעבר.

לפעמים אני חושב שזה לא העבר, אלא מין עיוות של העבר שעבר סינתזה אצלי בראש למשהו טוב יותר.

הנוסטלגיה אומנם לא מוחשית, אבל היא הורגת כל יום ביומו את התקווה שלי ואת חדוות החיים.

כשאתה קם בבוקר וקולט שכל מה שהיה - אשליה, כל מה שיהיה - רקוב וכל מה שקורה - רדום וחדגוני.

הכל חסר משמעות.

בשביל מה אני עושה את זה?

כוחו של הרגל וכוחה של הזיה.

מוצא משמעויות בדברים סתמיים, מפספס את המשמעויות האמיתיות בחיים, מבזבז את חיי על קפריזות חסרות משמעות.

הכל לשווא.