יצאתי מהעבודה והלכתי ברגל כעשרים דקות עד לתחנת האוטובוס. נכון שיש דרכים קצרות יותר להגיע לאוטובוס אבל את הדרך הזאת אני אוהבת במיוחד כי היא עוברת ליד מנזר ואפשר לראות ממנה שבט של הצופים. תמיד שקט שם במיוחד ואם מישהו כבר עובר מולי זה רוכב אופניים שמחייך אלי מין חיוך מזדהה שכאילו אומר 'אז גם את גילית שמעולה פה'.

כשהגעתי לתחנה גיליתי שכנראה כבר פספסתי את האוטובוס אז המשכתי לתחנה הבאה, עוד 10 דק' הליכה דרך פארק קטן. פעם כשעברתי בפארק הזה הלכו לידי זוג מבוגר, בני 80 בערך, החזיקו ידיים וחייכו.

עכשיו אני כבר בבית ולחדר שלי יש ריח טוב של כביסה ועוד מין ריח, ריח לא מוגדר, שיש רק לחדר שלי ועושה לי טיפה חשק לישון.

החלון סגור כי כבר קר פה, בירושלים, ואני לובשת חולצה ארוכה ודקיקה שמזכירה לי שלמרות שכל הבגדים היפים הם של חורף הארון שלי לוקה בחסר ויש מקום לשופינג חסר תקנה של סריגים עם תלאי במרפק.

כל האתרים הקבועים שלי פתוחים בשורה, מחכים שאבוא לבדוק מה חדש. בטוח יש חדש, לא ביקרתי בהם כבר כמה ימים כי נורא התחברתי לכמה ספרים לאחרונה ובלעתי אותם אחד אחרי השני, מה שלא השאיר לי יותר מידי זמן אבל בהחלט הזין אותי במליון מחשבות חדשות.

קבעתי עם חבר שלא פגשתי הרבה זמן לשבת במקום הזוי ומשובח שרק ירושלמים מכירים ורק אנשים מסויימים מסוגלים להתחבר אליו ומתוכם גם רק חלק קטן באמת מביא את עצמו לשבת שם. הוא אמר שיש לי ספר חדש מחכה אצלו ואני כלכך סומכת על הטעם המשונה, המעניין ויוצא הדופן שלו שאני אשכרה מתרגשת לקראת הספר. התרגשות מספרים זאת אחת ההתרגשויות האהובות עלי, כי זאת מין התרגשות שאפשר לגרור הרבה זמן, תלוי בקצב הקריאה שלכם, ובכל פעם זה מרגיש כמו אהבה חדשה ואהבה ישנה בו זמנית.

והכי חשוב זה שהיום בבוקר סגרנו צימר לסופ"ש הבא.

זה מצחיק שפעם נורא סלדתי מלהגיד על אהבה, על בת זוג, שזה הרגע הכי חשוב ביום. לא אהבתי להרגיש תלויה באהבה, להציג את עצמי כחסרת אונים שנגררת בעיניים עצומות אחרי הלב. היום אני כבר לא מפחדת ולא מתביישת להודות שתמיד הלב הוא הכל. גם אם זאת אהבה לאמנות, לספר, לים או לבת זוג. וכן, היא בלי ספק הרגע הכי חשוב בכל יום שלי, השיא של כל נשימה שלי.

אז סגרנו צימר ומרגשת אותי המחשבה שסופסוף, תשעה חודשים אחרי שחזרנו מלונדון, יצא לנו שוב לבלות כמה ימים ולילות ביחד רק אנחנו. בלי עבודה, בלי משפחה, בשקט גמור בבועה משלנו.

אז אולי זה סתם עוד יום, ויש אנשים שככה נראה כל יום שלהם, מלא נחת ורגוע להפליא, זה היה היום הרגוע ומדהים שלי שהגיע בדיוק בזמן בין כאבי השיניים, העומס בעבודה והתאונה שעשיתי לפני יומיים ועדיין לא החלטתי איך אשלם את הנזקים.

וכדי להוסיף לפסטורליות, אני שומעת כרגע את הדבר הכי מרגיע, אופטימי ומעודד בעולם ואני ממליצה גם לכם להכנס לפה. ולא, לא חובה לשבת עם ספל תה ונעלי בית קיפי בעת השמיעה (אבל רצוי).