כשהייתי בת 14 יצאתי מהארון מול שתיים מהחברות הכי טובות שלי אז. היום אני אפילו לא זוכרת מי שתיהן היו, אני רק זוכרת שאחת מהן אמרה לי "קרן, לא נורא.."

לא הכרתי לסביות אבל ידעתי שאני שונה. אני אפילו לא בטוחה איך הבנתי שאני לסבית וכמה זמן לקח לי להבין את זה אבל הכל פתאום ישב במקום ולא הרגשתי שונה בכלל, למרות שלפחות מבחינתי באותה השניה הייתי יחידה מסוגי בעולם.

בעצם, אפילו לא הודתי שאני לסבית. חשבתי שאני ביסקסואלית. לא נראתה לי הגיונית האופציה של ביטול הגברים בחיי כחלק מיני. זה הגיע רק כמה שנים אחר כך, כשהבנתי שלעולם בחיים לא אחליף יותר גוף נשי בגבר.

קראתי המון באינטרנט. זה היה המפלט שלי, המפלט של ילדה מבולבלת בת 14 שלא בטוחה מה היא בדיוק. עכשיו, כשאני חושבת על זה, עצוב לי לחשוב שיש ילדים שלא היה להם אינטרנט בתקופה המבלבלת הזאת. אני זוכרת שהייתי כותבת בפורומים ומתביישת להודות, אפילו בכתב, ב"בעיה" שלי. אם הייתה לי "יציאה לסבית" ישר דאגתי להבהיר, אני לא לסבית. שלא תטעו חס וחלילה.

למרות שההורים שלי לא קיבלו אותי באהבה אין סופית בתור הבת הלסבית שלהם, גדלתי בתקופה מקבלת. את זה גיליתי רק כשהתבגרתי, הוצאתי את הראש מהתחת של עצמי וקראתי המון. אומנם לא כל אנשי העולם מקבלים אותי ויאהבו אותי (או לא יאהבו אותי) למרות הנטיה המינית שלי, אבל עדיין יש לי גב חזק.

עם הזמן למדתי להרפות מהפחד ולהגיד את המילה הזאת בקול רם. לסבית. אני לסבית. וככה הרחבתי את האופקים, הכרתי עוד אנשים "כמוני" ויצאתי לעולם. או שאולי זה היה הפוך. סוג של ביצה ותרנגולת.

אתמול חברה אמרה לי שאולי אם לא הייתה מכירה אותי היא הייתה נשארת בגישה הפרימיטיבית עליה חונכה, סולדת מהומואים ולא מבינה. אני גאה להיות אבן קטנה בקיר הענק של תחילת העולם החדש, למרות שלא עשיתי כלום.

וכשאני אומרת שהכרתי עוד אנשים "כמוני", אני מדברת על גישת העבר שלי.

כי היום הבנתי שאף אדם הוא לא כמוני בשום צורה שהיא.

הבנתי שאני אפילו לא יודעת מי אני, ובטח שלא יכולה לשייך אנשים אחרים לנישה שלי.

בתוך תוכי אני עדיין אותה קרן בת ה14 שמנסה להבין קצת יותר, קוראת, מריחה, מושיטה יד מאוד עמוק פנימה ומנסה בכל זאת. אז היום אני כבר לא מתמודדת עם נטיה מינית אבל מליון דילמות אחרות עדיין עומדות על מרכז המסה של הגוף שלי. אני עדיין מתמודדת עם מגדר, אני עדיין לא בטוחה בעצמי ועדיין לא נוח לי מול המראה, כשאני שומעת את הקול שלי, כשאני קונה בגדים, כשאני אני.

ואולי המאבק הזה לא יגמר לעולם.

ואולי צריכים לעבור עוד מליוני שנים כדי שאני ארגיש באמת נוח כדי להתעסק באמת באמת עם הדילמות החדשות-ישנות שלי. אולי אני סתם מדחיקה כי העולם לא מוכן אלי באמת. ואולי אני פשוט לא יודעת שהעולם מוכן אלי באמת, אבל אני מוכנה לתת לו סיכוי.

אנחנו נכנסים לחודש הגאווה.

בכל רחבי העולם מליוני אנשים יצאו לרחובות, ילחמו על זכויותיהם, יחגגו את עצמאותם.

בכל רחבי העולם מליוני אנשים עדיין מתחבאים, עדיין נאבקים עם עצמם, עם העולם, עם החיים.

ובעצם, במה אנחנו כלכך גאים? 

צבענו מעבר חציה אחד בצבעי הגאווה למשך עשר דקות שלמות בשביל לצלם סרטון וידיאו. עכשיו הוא לבן שוב. ובכל זאת, התמונות רצו בכל הרשת. ההתלהבות, השמחה, הגאווה. 

מה שינינו? איפה שינינו? מעבר חציה לא פתח לנו אפילו רבע ראש. ומאות אנשים נרמסים למוות, מושפלים עד כאב ברחובות הערים שלנו בגלל היותם שונים. והפעם אני לא מדברת רק על נטייה מינית או מגדר. אני מדברת על צבע עור, אני מדברת על דעה פוליטית, אני מדברת על דת, לצערי אני מדברת גם על דברים הרבה יותר פשוטים כמו תחביבים או מוזיקה.

ואז אני מבינה שאני לא באמת מוכנה. אני לא באמת מוכנה לצאת לעולם כעצמי המלאה והשלמה. אם היום קשה לי בתור בחורה לסבית איך אשרוד כשאגיד באמת מה אני מרגישה בתוך הבטן שלי? וזה לא משנה שקראתי מליון ספרים ומאמרים וראיונות שאמרו לי להיות חזקה.

איך אני יכולה לחשוב לרגע שאני מוכנה כשהבטחתי לעצמי, אפילו אם רק לכמה רגעים, שאתחתן בשמלה בשביל אמא שלי?

אני אוהבת את עצמי מספיק כדי להיות מי שאני אבל יותר מידי בשביל לתת לעצמי להרמס.

ואולי אני צריכה ללמוד חצי דבר מקרן בת ה14 שקמה יום אחד, בלי שהכירה אף לסבית, בלי שידעה שיש עוד אנשים בעולם שיעמדו מאחוריה כשצריך ואמרה ככה, הכי בפשטות, "אני חושבת שאני נמשכת לנשים"