אז איך בעצם מסכמים אותך, אנטוורפן?

כי אני יושבת במיטה שלי, המיטה שהייתה שלי כבר מספר שנים, לא המיטה שהפכה לשלי בשלושה חודשים האחרונים, ומתגעגעת אליך.

ולא רק בגלל שכשיצאתי מהשדה הלחות הכתה בי, ולא רק בגלל שאני מתגעגעת לכלכך הרבה אנשים,

פשוט כי את עיר מדהימה. וכי זאת הייתה תקופה מדהימה.

נסעתי לאנטוורפן לפני שלושה חודשים מלאה בחששות, כמעט מבטלת את כרטיס הטיסה ברגע האחרון, דומעת מעט, בטוחה שאחזור הביתה בעוד שניה.

כשפרקתי את המזוודה בארון הזר, ליד החלון הזר שהשקיף על רחוב זר הייתי מבוהלת כמו שלא הייתי המון זמן. לא חשדתי שכל אבן ברחוב הזר הזה ירגיש כמו בית.

שלושה חודשים זה לא הרבה זמן, אבל אני ידועה כבחורה שנקשרת בקלות, ששונאת שינויים, שדובקת במה שהיא אוהבת. וקצת בא לי לדבוק בך אנטוורפן, לנצח נצחים.

כי את יפה כמו באגדות. עם קתדרלה, טירה על הנהר, סוסים עם כרכרות, מזרקות, מרצפות אבן אפורות

כי את משוגעת כמו בת 20. עם הפאב האירי, לילות שלעולם לא אזכור איך הסתיימו, ריקודים עד שכואב בברכיים, טראש-טראש-טראש

כי את מתוקה ברמות קיצוניות. עם הריח הזה של ופל בלגי בכל פינה, שמשאיר מלא דביק בידיים, קאפקייק הכי טובים אבר, קפה עם שוקולד לבן וכרמל

כי את קולעת בדיוק לטעם שלי. במסעדה התאילנדית, במוקפץ שבחרונפלץ, במקסיקנית, בסושי, בפסטה, או סתם בצ'יפס בקונוס עם מלא מיונז מעל

כי התאהבתי. בהכל.

באוכלוסיה, באויר, בריח, בהרגשה הזאת שאני בדיוק במקום

התאהבתי בשפה, התאהבתי באנשים היפים, המטופחים, בשיק האירופאי, בפרצופים שבלגים עושים

בעובדה שזאת העיר הכי זקנה- צעירה שאי פעם ביקרתי.

וגם כי אני כלכך אתגעגע לחברים שגרתי איתם, שהפכו לקצת משפחה בזמן האחרון.

שחיבקו כשהיה רע והתגלגלו מצחוק יחד איתי עד אמצע הלילה כשהיה טוב.

ונכון שאראה אותם בעוד חודש בארץ. אבל כנראה שבזמן הקרוב לא אגור שוב עם מור, לא אקפוץ בכזאת קלות לדירה של איילת ורנן

בעצם, אנטוורפן, מה שאני מנסה להגיד..

זה שאני חוזרת אליך בהזדמנות הראשונה. תחכי לי..?