היה הייתה פעם ילדה שהייתה של כולם וגם שלי.

היא אהבה להעמיד פנים שהיא מפחדת ממני, אבל הייתה הכפית הגדולה הטובה בעולם.

היו לה נעליים משלה אבל היא רצתה את שלי (כתומות, בבקשה). גם את האוטו שלי היא רצתה.

היא עישנה איתי בסתר (אבל לא הרבה), היא גררה אותי לטיולים ארוכים במקומות משונים (דווקא כן הרבה) ותמיד דאגה להשאיר לי מקום מספיק רחב בלב.

היא האכילה אותי קרנף כשהייתי עצובה, שרה איתי שירים מקטנטנות כשהייתי שמחה והקדישה לי שירים של אייל גולן כדי שאהיה מבולבלת.

היא ציטטה איתי סרטים עלובים על הומואים ואיידס והעניקה לי צלצול של בריטני ספירס, למרות שזה הביך אותה ברבים כשהתקשרתי.

היא ביקשה שאקנה לה קאזו, כי קאזו זה מצחיק.

היא הכריחה אותי לקרוא לפחות חמישה ספרים שונים שהם "חובה".

היא סיפרה לי בדיחות גסות וחרזה בשבילי חרוזים מותאמים אישית.

היא דאגה לי תמיד. גם כשלא היה לי זמן וגם כשלא היה לי חשק אפילו לעצמי. תמיד עצרה על הדרך לקפה כי היא "ממש עוד שניה בכניסה לבית, תפתחי".

אמרתי לה שלום מאוחר מידי, ובכלל התכוונתי ללהתראות.

היא לא ראתה את זה. היא לא ראתה את ההודעה המפגרת, מתגעגעת, אוהבת שהסתכמה בבערך עשרים מילים שניסו להעביר מאתיים חיבוקים.

היא לא ידעה שאני כן רוצה קפה וכן רוצה חיבוק והנה, אני כבר פותחת את הדלת.

היה הייתה פעם ילדה שהייתה גם נסיכה וגם דרקון, גם נווד וגם גיבורת על

ואני מקווה שהיא ידעה שהערצתי ואעריץ אותה עד סוף ימי.