אני "אספן". קשה לי מאד, רגשית, להפטר מדברי ממורביליה (חפצים מעוררי זכרון) כאלו ואחרים, וכמעט ולא זרקתי כלום מחפצים שצברתי במשך השנים. (פעם בכמה זמן, מנפים את הדברים הכי פחות הכרחיים, או שאמא שלי הצליחה להעלים דברים .. )
בין היתר, זה כנראה קשור לעובדה שמרבית הדברים הנוגעים לילדות שלי נמצאים אלפי ק"מ ממני, אז אני נאחז בכל פיסה שיכולתי לסחוב עמי ויכולה להמצא בידי בכל עת שאחפוץ, בלי לעלות על מטוס.
בכל מקרה, בין היתר, יש לי אוסף מכובד ביותר של מחברות מביה"ס היסודי. בהיותן תולדה של מערכת חינוך אירופאית טובה למדי, זו ערימה די גדולה, והתכנים בה עשירים להפליא. במחברות מכתה ג' אפשר למצוא ניתוחי שירה, חיבורים די מורכבים, תיאורים הסטורים מדוקדקים ושיעורי דקדוק מפורטים במיוחד.
לא מזמן העברתי אותן מן הספריה שלימיני, לארון שבצדו השני של החדר (אין מספיק מקום לספרים, שכבר תופסים למעשה קיר שלם). יותר נכון, העברתי אותן לרצפת החדר, שם בילו זמן רב עד שאמי מאסה בכך ונקטה בהתערבות פולשנית לפתרון העניין, משם עוד כחודש על אחד הכסאות, ושלשום, כשכבר נשבר הגב מהכסא התחליפי שהשתמשתי בו, הועברו אחר כבוד לארון. כל זאת, במסלול אופייני לחפצים שמסביבי, הסובלים לרוב מהזנחה פושעת ומעברים תכופים ממקום למקום (מיטה-שידה-שולחן-שולחן בסלון-כסא בסלון וחוזר חלילה מספר פעמים ביום, או בשבוע)
טוב, אפשר להניח שהרבה כבוד לא נתתי למחברות האמורות. פשוט דחפתי אותן למקום הראשון שמצאתי בארון, מעל ערימה אחרת של נייר, השייכת לעידן אחר בחיי. התעלמתי מהעובדה שהם הונחו כך, שבפתיחת דלת הארון אין מנוס מנפילה חופשית של כמה עשרות מחברות מאובקות.
זה כנראה לא יפליא אתכם במיוחד (למרות שאני הופתעתי) לגלות שכעבור יומיים הן פשוט נפלו מהארון, ללא התערבות ידי אדם. הדלת נפתחה ומחברות נשפכו על רצפת החדר ..
הואיל וההקדמה הסיטה את תשומת הלב מהדבר העיקרי שרציתי לומר - ההמשך בפוסט נפרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
