שפוך לבך על הדפים

*עם שלושת הקוראים הנאמנים הסליחה. נגיעות שירה נוגה וסתם קיטורים קיומיים, ישובו בהמשך. אולי.

בסוף אני אקנה משהו!

אני מודה - אני עבד לעולם החומרי. ובמיוחד, להכי חדש, נוח, ייחודי וכו'. זה לא שאני מתסובב עם כ"א זהב בקניוני ארצנו, הפיזיים והוירטואליים, ומגהץ כאילו אין מחר.

פשוט, יש לי חסכים. אני גר עם הוריי (סידור שעם הגיל הופך פחות ופחות הולם, אך מחויב המציאות לאור העובדה שאני תפרן ואמשיך להיות בשנים הקרובות), ושום דבר שאינו אכיל או מתכלה (עיתון, טואלטיקה בסיסית.. הבנתם את הרעיון) לא נרכש בבית הזה. בכלל. לא כשהיה להם (קצת) כסף, ולא היום כשממש אין. כשהחלטתי שנמאס לי לחכות רבע שעה לכוס תה פושר, או שעה ורבע למים רותחים לבישול, קניתי קומקום חשמלי. קצת פחות מ 200 ש"ח. אפשר היה לחוש את מבטי ה"בזבזן" (למה לא לקנות מכשיר מעפן, מכוער, לא בטיחותי וללא אחריות ב 99.90?) היטב - בדיעבד הסתבר שזה כנראה המכשיר השימושי ביותר בבית.

עכשיו, נחזור לחסכים. הדבר פוגם קצת בחוש הצורך שלי. בייחוד לאור העובדה שיש לי כמה גרושים בחשבון הבנק, את חלקם אפילו הרווחתי בעמל כפיי. הכמה-גרושים האלה בוודאי לא מספיקים לספק רצונותיי בשנים הקרובות, אך הוצאה בסדר גודל של 200, 300, או אפילו 500 ו 1000 ש"ח, באופן חד פעמי - היא דבר אפשרי. יש למישהו מושג כמה פריטים שונים ומשונים, ניתן לרכוש בסכומים אלה, בהנחה שיש הרבה דברים ש(אולי) אתה רוצה, ומצד שני אף אחד מהם אתה לא ממש חייב ?

בקיצור, הבילוי המוזר האחרון שלי הוא גלישה באתרי קניות, ישראלים וזרים, בחיפוש אחר משהו להשקיט בו את תאוות הרכוש שלי. אודה ולא אבוש - כאשר החפץ הנרכש יגיע לידיי, בהחלט יעורר חיוך בלתי מוסבר לאורך כמה דקות, אפילו זרימת אדרנלין קלה. ואחר-כך, אם יתברר כקניה נבונה - יש סיכוי שתתפסו אותי מחייך אל עבר נגן המוסיקה, מכשיר הדי.וי.די, הטלוויזיה הקוריאנית או מחשב כף היד, מדי פעם.