שפוך לבך על הדפים

לא בטוח ששבתי, אבל אולי.

כשאתה כותב לפחות 8-9 שעות ביום, בנוסחאות סדורות, נראה שאין עוד מעופפות מלים בלבבך, לבחור מהן בקפידה רבה, חצאי משפטים, בקצב שבור, שברירי, שיתחברו לשירה נוגה.

לא שסיפרתי כאן יותר מדי על עצמי (ועכשיו זה כנראה פחות מפחיד, משום מה), אבל בכל מקרה.. עזבתי כאן עם סיום פרק בחיי, ועתה, אני בפרק חדש, מלהיב במידה רבה, שוחק לא פחות, טומן בחובו הפתעות, וכרגיל - אופף אותי עד מאד, עד אבדן כל תחושת זמן והספק, מעשה והישג, שנגלים לרוב רק בדיעבד. לעתים זו פשוט חוסר אחריות, לעתים זה חוסר הפחד שמאפשר להיות גדול מהחיים.

ועכשיו, מתקיים בדלות, מטפח לכאורה קריירה לא ברורה (עם ניצוצות מסוימים, כאמור), עזוב בידי מי שהייתה לצדי שנים (רבות מדי, כך אומרים, לגילנו הצעיר), ועזבה כיוון שלא יכלה לשאת זאת עוד, בחיפוש אחר אופקים מחויכים יותר, פשוטים יותר, ללא הכובד שאפיין גם את שכתבתי כאן (ומאידך, אינה מצליחה, לשמחתי - אולי - להרפות, כך ששברון הלב אך תלוי באוויר ומחכה להתממשות, ולא הושלם עדיין), מוקף עשייה אך בודד, במעין מצב טרנזיטיבי ממושך, ממתין להתפתחויות. מטביע עצמי, ספק מכורח ספק מרצון, בעבודה.

ביום ה' נשלחתי לתור אחר נערות צעירות, משהתגלגלה לפתחי הזדמנות בעניין זה. ואכן, מרשימות הן בחיות שלהן, בחיוך המתפרץ לנוכח גילויים חדשים. אחת במיוחד בלטה בצדו של החדר, מרשימה, מחויכת, מגיבה במבט מבין לדבריי. בתום ההרצאה, ניגשה אליי, לומר ש"היה מאד מעניין". בקושי הספקתי למלמל "תודה", בתוך ההמולה. אך גם לו היה סיפק בידי, לשוחח עמה, ספק אם הייתי מסיים את דבריי, בהזמנה להמשיך השיחה, בהזדמנות אחרת, חגיגית יותר.

עודני מתלבט, האם מדובר בחוסר בטחון (את ששלחתני אל המטלה, זוכרת ששוחחנו על כך, וציינתי כי בטחוני תלוי הקשר - כנראה שכחתי לציין, כי בהקשר הזה, הוא כנראה מצוי בחסר), או בחוסר נוחות מן המעמד (לא מצליח להתנער מן התחושה, כי הבא ללמדך, המבוגר ממך ב 4-5 שנים, לא אמור לנסות לפתות אותך; ומן התחושה, כי כאשר ניגשים לאדם לומר כי דבריו מעניינים, פשיטא, כי הם מעניינים, ולא כי הוא עצמו מעורר אינטרס מיוחד).

ואולי, פשוט לא התגברתי עדיין? מחפש מישהי שתמלא את החלל, וברור שזה לא יקרה בקרוב ? אולי סתם איבדתי אמון בכך שיש לי מה להציע, לאחר שהיא אמרה "אני אוהבת אותך, פשוט לא יכולה להיות איתך, אני הולכת לנסות למצוא מישהו שיציע לי יותר" (היא בטח הייתה חולקת על הניסוח הזה, אבל שיהיה).

ומכל מקום, את ששלחת אותי, לו היה סיכוי להתפתחויות מן הסוג הזה בינינו, האם היית נוהגת בי כפי שאת עושה כיום, בפתיחות יתר, מחמיאה, שלו היה סיכוי כזה, הסובבים היו מכנים כנראה פלרטוט ?  או שמא, מדובר בשעשוע בלבד, שניתן להירתם אליו, בהינתן קווים ברורים, העושים את האפשרות הממשית, להעמיד הדברים במבחן, בלתי אפשרית, משני הצדדים ? לא החשק מניע אותי לשאול, כמו השאלה, מה עומד ביסוד דברייך, ועד כמה כדאי לראות בהם אמיתות ..

קטוע, מבולבל, ולא מזמין קריאה. מתבוסס במחשבות. זה כנראה אני.

ולך אני אומר, אני מקווה שלא עשית מעולם מנוי לכאן, ואם כן, שתתגברי על הדחף החזק מאד לא לעשות כן - ותיעני לבקשתי: אנא ממך, בטלי אותו. היה ואכתוב כאן, אינך אורחת רצויה, מטעמים שונים.