שפוך לבך על הדפים

אני זוכר היטב, את הערב בו נפגשנו. סוף הקיץ, 1998.

את עצמי, לקראת גיל 15, בסופו של תהליך שינוי, מן הילד האוטסיידר, לבחורצ'יק נוטף גבריות. מכנסי ג'ינס לפי צו אופנת השכונות, חולצה ששרווליה המגוגלים מגלים קיבורת מוגזמת טיפה, שרשרת זהב (עדיין?). דיבור ערס-פואטי, "נגוע", מסתער ומתקיף במטרה להוכיח דבר מה.

נראה שזנחתי אז לחלוטין את הפוזה האינטליגנטית, אבל המטען התרבותי, לא דעך לגמרי.

ואת, נערה גבוהה וצנומה יחסית, בסוודר אדום צמוד (מה באמת קרה לו מאז?), שיער ארוך ודיבור גברי, בטוח, שמאוחר יותר לקח לי המון זמן להתרגל אליו, למצוא את יסודותיו במאבק של חריגות שניהלת פעם (והמשכת לנהל, עד אשר נטמעת כיום, כנראה, בהמונים).

סוג של יופי לא מודע, אני מניח. לא שכחתי, כי הסכמתי עם נערת החן שהייתה שם בסביבה, כי את ממש יפה. והרי אנחנו יודעים שלא היית הטיפוס שלה, אבל בכל זאת, הותרת רושם, כתמיד.

בגאווה סיפרת לי אז על מערכת יחסים סוחפת. בדיעבד, הסתבר שהוא היה פשוט זבל, אבל כנראה, שכשאני גיליתי את גבריותי, גם את גילית, חרף החזות הסותרת משהו, את נשיותך, בדרך ניסוי ותהייה.

אני זוכר שלקחתי אותך, לבוש חולצה קטיפתית שהיום הייתי מוותר עליה בשמחה, אבל הייתה כנראה צו האופנה דאז, לשחק סנוקר, וניסיתי, כדרכו של נער, לפלרטט, בהצלחה מאד חלקית.

כל זה, עוד לפני שממש הכרנו.

חלפה למעלה משנה מאז ועד שליטפת את פניי עם פנייך. אני חושב שהודיתי כבר פעם בפנייך, כי רציתי אותך מן ההתחלה, אם כי היו הרבה לבטים לאורך הדרך. מכל מקום, הייתי מתוחכם מספיק לא להשתבץ במסגרת הידיד, ייאמר לזכותי.

אני זוכר היטב, את השיחות הארוכות, שעות על גבי שעות, שהיינו מנהלים, אחת לכמה זמן, באופן לא מתוכנן, לא סדור, והטיולים שעשינו במהלכן. איך הלכנו פעם לים, באמצע סופת ברד.

אני זוכר גם את שהיה מאז, את הראשוניות, הפרק הרומנטי (לרבות מדבקות ה"עשית משהו צ'יזי" שחילקנו לעצמנו, מתוך מחאה), המהמורות, וכל מה שהגיע אח"כ.

לא נשמט ממני, כי עם הזמן הסתבר, שלא תמיד ידעתי כיצד לנהוג, כיצד לאזן בינך לבין יתר חיי.

לא אשכח לך, שלא סייעת בידי, ולא ידעת לקחת את הנתח המגיע לך, תוך דאגה לכך כי כל היתר לא ייפגע; וכי הטלת עליי את המשימה, שלא רק שלא בטוח שהייתי ערוך לה, אלא גם, נעשתה כמיטב הבנתי, ורחוק מהיכולת לענות, באופן טבעי, על ציפיותייך.

המטוטלת הנעה בין חוסר הביטחון העצמי, לבטחון העודף, נעה בחזקה, כשאני מנסה לקבוע, האם סברתי כי היית too good to be true, ופיציתי מנגד, על מנת להצדיק את בטחוני, ביחס מתחת לממוצע.

דומני שלרוב זה לא היה כך. לרוב, פשוט לא הקלת עליי. 

למרות שבסופו של יום, אני יצאתי הפגום מבין השניים, זה כנראה היה גם, מכיוון שרגישות היתר שלי, לא עמדה כנגד העדר היכולת שלך להביא את עצמך, את הדברים העצומים הטמונים בתוכך, והיוצאים לביקור פתע מדי פעם, לידי ביטוי.

קשה ללמוד כל הזמן בדיעבד, מה לא היה טוב.

גם תרגיל הסיום, נראה כך, לצערי. התחיל במשהו מקומי, והתפתח אט אט, לאמירת "לאו" מוחלטת, המלווה, כמובן, גם בדברים סותרים (כל כך בטבעיות אמרת לפני חודש, "אני לא רוצה לאבד אותך, אולי אפילו ננסה עכשיו", וכל כך בטבעיות אמרת בשיחה הנוספת שניהלנו, אתמול, כי זה פשוט נגמר - אם כי אינך יודעת לגבי העתיד).

עכשיו את פורחת, כפי שתמיד צפיתי שיום אחד יקרה, ובנקל יימצא מי שירצה להיות לצדך, ואף יקדיש לך, כפי שאת מצפה, מרץ וזמן, ישימך במרכז חייך.

ספק אם יהיה לזה עומק רגשי שהכרנו, ראשוני, נוגע במיתרים הרכים ביותר של מהותך. נראה לי שזה דווקא מה שאת רוצה.

תמיד אמרתי, שכל מה שאני מנסה, הוא למנוע ממך לעזוב יום אחד, לטובת לוזר, שיהיה קצת יותר נחמד ממני.

זה כנראה עבד, והלוזרים הגדולים כבר יתקשו לעמוד בסטנדרטים. לא, זה יהיה בחור מוצלח, ונחמד הרבה יותר. ובעיקר, פשוט.

כן, אני חושב, שכפי שהבטחתי לך, אני מתחיל לפתח כעת שנאה. זו לחלוטין הייתה "שבירת לב" מהספרים, על כל היבטיה. אלמלא הייתי חושש לרמוס את כבודך, הייתי מציין, כי כמה מגוחך יכול להיות לטעון שעודך אוהבת אותי מאד, בנסיבות העניין, וכמה טיפשי מצדי להאמין.

אהבה תלויה בדבר, כנראה. אמרת לי, שאינך מרגישה בשלה להתאמץ, אינך מאמינה ביכולת של מאמצים להצליח.

עליי, את כועסת, על שהרסתי לנו. יפה לך.

מכל מקום, לשאלה הבאמת חשובה. איך עוברים הלאה, בהינתן שבגיל צעיר כ"כ, אתה נושא מטען כבד כל כך ?

מה יכול לבוא במקום כמעט עשור אינטימי עד כאב?

ועוד אצל מישהו, שניחן בשילוב המנצח, של מהות יוצאת דופן וחריגה למדי, בררנות יתר, וחוסר בטחון די דציני, בכל הנוגע לעניינים שבינו לבינה ?

בהה, יצא פשטני להחריד.

מכל מקום, צריך לפרוק ולתעד איכשהו, את כל זה. לתחושתי, יחלוף עוד הרבה זמן עד שאתפנה ללקק את הפצעים, מכל מיני סיבות, חלקן פרוזאיות ממש (ןאת זה גם את ידעת היטב, שיחלוף עוד זמן מה עד אשר יתייצבו חיי במסלול נורמלי - אבל חמקת היטב מלציין, כי לא בא לך לחכות).