שפוך לבך על הדפים

כזה אני,

מלנכולי, מנותק חברתית, מפגר במלאכה.

אך שקוע, כבימי ילדות, בתוך ספר, בתוך הסיפורים המופלאים הקמים לחיים מן האותיות.

שווה להתאמץ ולהעמיק ב"החיים, הוראות שימוש" של פרק. למרות שהתחלה זה הרגיש קצת too much, וחשתי כאילו היומרנות היא שמובילה אותי הלאה, איפשהו במאה העמודים השניים, התחלתי ליהנות ממש, ולהיות, כרגיל, מוקסם מחדוות הסיפור של פרק, מן הדמיון העצום, וממה שהייתי מכנה אקזיבטנציאליזם אסטטי" - התיאור הכמעט-אובססיבי והמרתק של החפצים הסתמיים, מהם עשויים חיינו.

והנה, שוב מאוחר, וכאב הראש לא ירפה מחר בבוקר, בשעה מוקדמת, עת אשוט אל המלאכה.

שוב, סוף שבוע בו לא התקדם דבר, שרציתי שייעשה.

לא יודע אם החדווה הילדותית הזו היא הנאה, מקלט, או סתם תחליף, לדברים שאינם.

היום קיבלתי שיחה מחו"ל. "עודך בלבנו, מצפים לך בכל עת". מחמם את הלב.

ואת, הכיצד איני בלבך עוד?

"אני מתאמצת מאד לשכוח אותך, ולפעמים גם מצליחה. אתה צריך לנסות גם כן" 

אמרתי לך, שלפני שאשכח, אשנא. זה הולך ונבנה, אך הלהבות עודן קטנות. הזמן, אני מניח, ילבה את האש.