שפוך לבך על הדפים

התיאוריה הקיומית התורנית שלי (הן מתחלפות אחת לכמה שבועות, וכנראה שבכל אחת מהן יש קצת אמת), רואה בעקירה שלי, זו שבעקבותיה אוכל לומר בעוד שנים לא רבות כי את חיי אפשר לחלק לשתי תקופות שוות, כל אחת במקום אחר לחלוטין, פיזית ומהרבה בחינות אחרות, אלמנט מעצב.

אין בזה חידוש, אבל ככל שהזמן עובר והסימפטומים אינם נרפים אלא מתייצבים יותר ויותר, הדבר מקבל משמעות רבה יותר. פתאום נזכרתי, שהבדידות הזו לא צמחה לה כך סתם, יום אחד.

שלושה דורות של עקורים אנו: סביי נעקרו מבתיהם במהלך המלחמה. לאחר מכן, עם העליה לארץ. סבתי, שוב, כאשר עזבה למקומות רחוקים, ושבה מהם כאשר נסתיימו פרקים נוספים בחייה.

הוריי נעקרו מבתיהם בעליה, ושוב עקרו מרצון בחייהם הבוגרים, פעם אחת בכל כיוון, בהפרש של 20 שנה. אשליית השיבה הביתה, היא אשליה שהתנפצה לרסיסים בקול גדול: לא הייתה זו אלא עקירה נוספת.

ואותי, עקרו הוריי, בתהליך מקביל לזה שעברו בעצמם, באותם שלבים מכריעים של אמצע-תקופת-עיצוב-חיי.

כנראה, אעקור שוב, לפחות פעם או פעמיים. כך לפחות על פי החלומות.

מזדהה פתאום עם הבדידות שלהם, שברגיל אני מתקשה להבין. לעקורים אין חברים, רבותיי. רק מכרים, או חברים לשעבר.

מבין כעת כיצד אני נאחז בנאשים מחד, ומאידך, ממהר לזנוח יחסים שמצריכים השקעה שתניב פירותיה בעוד אי אלו שנים, כאשר מי יודע אם אהיה כאן.

וכידוע, כל זה הולך ומחמיר בצורה תלולה עם חלוף השנים.