כבר תיכננתי פוסט ארוך ארוך ויפה יפה ומצחיק מצחיק, אבל אני כל כך לא במצברוח בשביל כל זה, אז אני פשוט אקצר. ההורים המקסימים החליטו לסגור את הבסטה, נמאס להם אחד מהשני, ואפשר להבין גם למה. ואני ממש מקווה שזה סתם איום מטומטם שהם לא יבצעו, מה שקשה לי להאמין.

אני באמת לא טיפוס של שירה, אבל כשקראתי את זה, זה פשוט נגע איפשהו, אולי בגלל שתמיד אומרים לי שאני חזקה כמו סלע, בנקודה מדוייקת כל כך, שמתאימה כל כך לזמן הזה מבחינתי שלא יכולתי להתעלם מזה. וככה נכתב על ידי גדולים ממני:

"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לךָ,

ולא מֵחֲמַת זִקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רושם של שלווה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מֵעֵין גאווה.

שנים רבות עוברות עליהם בצִפִיה.

מי שעתיד לשַבֵר אותם

עדיין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לךָ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים."

(דליה רביקוביץ- גאווה).

שנה שלמה עברה מאז, מאותו ליל אוגוסט חמים, ונדמה כאילו כלום לא השתנה,

אנשים הם אותם אנשים, שלדים עדיין קשיחים, השמש עודנה חמימה,

ובכל זאת, כל כך רציתי להגיד לך שאת היום ההוא, זה שכבר עבר,

זה שבחיים לא אשכח, ביום ההוא, נגעת והפשרת מקום נידח בסלע מנוכר ולא מוכר.

עכשיו אני בזמן כזה של לנצל את הים עד הסוף (סתמו, לכם יש ליד הבית, לי לא!), אז אני אהיה שבוע באשדוד... מה שאומר שאין אייסיקיו ואין בלוג ואין שום כלום. רק אני והבת דודה והשקט. נדמה לי שזכיתי בזה ביושר.

והייתי בתל אביב - בעזריאלי ובים, ופגשתי את שיידי שאיחר כמובן בשעתיים (בלי תירוצים!), חח אבל הוא גרם לי אפילו לבכות מרוב צחוק למרות הכל, אז נדמה לי שאורי סלחה לו, רק בגלל שהוא הצליח לעודד אותי.

יום אהבה שמח, הא?

 ותשמרו על עצמכם, נמאס לי לדאוג כמו סבתא.