הוא נושך לי את הצוואר ומלחשש לי באוזן, "את יודעת מה אני הכי אוהב שאת עושה?", הוא שואל אותי וממשיך להעביר עליי את ידיו. אני מביטה בו במבט שואל, "שאת מתחילה לדבר מלוכלך," החיוך הדק שלו מתעגל יותר ויותר, "אבל ממש מלוכלך". אני נהנית מהמחשבה שהוא כבר נפל ברשת שלי, או שאולי אני בעצם סתם מדמיינת.

כשהתחלתי לדבר שוב גסויות מלחששות וחסרות גבולות אל תוך אוזניו, הוא התנשם והקים אותי אליו, מנשק במרץ כאילו אין מחר. ביד אחת הוא פתח את החזייה, בשניה הוריד את חולצת בית-ספר. "בחיים לא רציתי כל כך לקרוע ממישהי חולצה", הוא ממלמל, ספק לעצמו, ספק אליי. ובדיוק כשהידיים שלו מסיימות להפשיט ממני את הג'ינס והוא מחליט לעבור לפריט האחרון, הפלאפון שלו מצלצל. אני משכנעת אותו שאולי השיחה חשובה.

הוא מתלונן ומושך אליו את המכשיר, נעצר מול השם שעל הצג ועונה בכל זאת. "היי, מה קורה?" הוא אומר בטון שונה, הקול בצד השני עונה לו. הוא מגמגם קצת ואומר ש"אני אצל נטלי עכשיו, אני אתקשר אחר כך". הוא מנתק ומחייך אליי, "מי זה היה?", אני שואלת וזאת אולי הפעם היחידה בחיים שלי ששאלתי את החבר על שיחות טלפון. הוא מלטף לי את הפנים, "שום דבר חשוב".

אני מסתכלת בפנים הנבוכות שלו ובשפת הגוף העצבנית, "אתה משקר". הוא מוציא אוויר מהריאות, "זאת הייתה האקסית", הוא אומר. אני מתלבטת אם לחייך בסיפוק על זה שהוצאתי ממנו את האמת או פשוט להרביץ לו. בסוף בחרתי לשתוק. "נו מה קרה? התבאסת?", הוא שואל ומלטף את הגוף החשוף שלי. "יש לי על מה?" אני שואלת. הוא עונה שלא ומוסיף שזה לא פייר.

"זה לא פייר?", אני שואלת אותו בקול רגוע. "בוא אני אגיד לך מה לא פייר", אני ממשיכה, "אתה לא יציב כל השבוע האחרון, פעם בא לך לנשק אותי ולהפשיט אותי ופעם אחרת אתה אומר שאתה צריך את זה לאט יותר, כאילו אני זאת שמשכה אותך למיטה. אחר כך אתה אומר לי בתחילת שבוע שאתה צריך לדבר איתי, מושך את זה כל השבוע ובסוף אומר שאתה צריך זמן לעצמך, שאתה נמשך אליי ורוצה להיות איתי, אבל אתה לא שלם עם זה. רבע שעה אחר כך אתה שוב מפשיט אותי. האקסית שלך מתקשרת באמצע. היא הייתה איתך שנה שלמה, היא הייתה הראשונה שלך, אני מבינה שיש לה תפקיד ענק בחיים שלך ושאני בחיים לא אצליח ולא ארצה לתפוס את המקום שלה, אבל דווקא בגלל זה ברור שמשהו יקרה ביניכם וזה לא פייר, אתה מבין?".

הוא מביט בי, המום. "שום דבר לא יקרה בינינו, זאת רק שיחת טלפון", הוא אומר בתמימות. "אוי, בחייך. שיחת טלפון, היא קצת מתבכיינת, אתה בא לנחם אותה, הולך אליה הביתה, המיטה המוכרת שלה ולפני שהספקתי לומר לך שאתה מניאק, אתה כבר שוכב איתה". הוא כועס, "זה לא נכון, עובדה שהיום הייתי אצלה וכלום לא קרה!". אני מסתכלת עליו, "היום היית אצלה?", הוא מהנהן, "היא צריכה אותי, היא קצת בבעיות עכשיו", אני מופתעת. "ולא אמרת לי למרות ששעה קישקשנו על מה שעשינו היום?", אני מוודאת. "זה לא היה נשמע לי מספיק חשוב".

הצלצול שלו שוב נשמע, הוא עונה והפעם קם מהמיטה ומשאיר אותי בה לבד, ערומה. "מה? עוד כמה דקות. תחכי לי בכניסה לרחוב הזה והזה. ביי". איפשהו במהלך השיחה הזאת, כשאני מבינה שזו שוב היא, אני קמה ומתלבשת מחדש. אני נזכרת שהוא לא רצה לספר לה עלינו, 'היא במצב מספיק קשה גם בלי לשמוע את זה'. "תגיד, היא בכלל יודעת מי אני שאתה אומר לה שאתה אצל נטלי?", הוא מהנהן, "היום סיפרתי לה". לפחות זה, אני חושבת לעצמי. "ואיך היא הגיבה?", אני שואלת מדאגה אמיתית, "איך את רוצה שהיא תגיב?".

הוא הרים את המפתחות וכל שאר הדברים, רמז לזה שהוא רוצה ללכת. "לך, לך, פחדן", אני לוחשת בלי שהוא שומע. "נראה לי שאני אזוז, את מלווה אותי?", הוא שואל, אני לא עונה. "עד לדלת?", הוא מתחנחן, אני מוותרת. מלווה אותו לדלת. אני מנסה לפחות לסיים את הוויכוח הזה בצורה נחמדה ומתקרבת אליו, "אתה נורא דרמטי, אתה יודע?", אני שואלת אותו. "כן, גם את", הוא עונה בשקט. "כן, אבל אני קשוחה ואתה ריגשי", הוא מביט בי ושותק, "את מעליבה". אני מחייכת ומרימה את הסנטר שלו, "אני צוחקת, כן?". הוא עושה פרצוף ומתרחק, "את עדיין מעליבה".

"טוב, אז... לילה טוב", אני אומרת ומחזיקה את הדלת. "חג שמח", הוא מסתכל אליי. אני מתקרבת אליו לנשיקה, על הלחי. "כן, שנה טובה", אני עונה בחוסר רצון, יודעת שעכשיו הוא הולך אליה ומרגישה, שוב, כמו זונה. "תתקשרי?", הוא שואל, אני לא עונה. הוא מתרחק עם הפנים אליי, הוא שואל שוב ואני רק עונה ש"ביי", וסוגרת את הדלת.

'אידיוט', אני מסננת לעצמי, אחרי שסגרתי את הדלת. זאת הפעם היחידה בחיים שלי שעמדתי על שלי עם גברים. למרות שאם תשאלו אותי, גם התפשטנו מהר מדיי. הפעם היחידה שלא נתתי לעצמי להרגיש סמרטוט, כי איזו בחורה תסכים לסבול גבר שמבקר אצל האקסית הקדושה שלו כל הזמן ועוד בטוח שזה לגיטימי לגמריי ושאני זאת שלא מבינה אותו? מחלחל אליי שאם אנשים יפסיקו להתייחס אליי כאל סמרטוט, גם אני לא אתייחס ככה כלפי עצמי. או שאולי בעצם שוב עשיתי אותו דבר והכל חלק מלהרוס את עצמי בכל פעם מחדש כשיש מישהו מספיק טוב בחיים שלי. אולי שוב טעיתי.

כל כך רציתי לצעוק אליו, שיסתכל, הטיפש הזה שלא מפסיק לומר שהוא בחיים לא יעשה לי משהו בניגוד לרצוני ושהוא לא כמו כל הגברים שהיו לי, שהוא יעשה אותי נסיכה. רציתי לצעוק לעיוור שזה בדיוק מה שהוא עושה, שלא הכל פיזיות, שגם בנפש יש דברים שלא יעשו. רציתי לומר לו: היי, גם אני כאן, וזה לא עוזר אם אתה בא מדיי פעם ומפשיט אותי ומדבר אליי, אני צריכה שתהיה איתי. ואם אתה לא שלם עם עצמך וחושב שהאקסית שלך במצב מספיק קשה, אל תעמיד אותי במצב כזה, תחזור אליה, עזוב אותי, אני לא ביקשתי שתהיה איתי, גם לא ביקשתי שתשאר. לך.

אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, פשוט קשה לי איתו. ככה הוא ילמד להעריך אותי, או שיעזוב אותי. ככה גם אולי אני אלמד להעריך את עצמי.

בזמנים אחרים, הייתי חושבת שהבעיה היא בי על זה שיש בי קנאה. אבל לא עוד.

 תודה, דאפמן.