עכשיו חזרתי מפגישת המד"צים האחרונה שלנו, והמדריכים המשוגעים שלי עשו מזה טקס שבו הם נתנו לכל אחד מתנה קטנה כזאת, שאמורה להגיד עליו הרבה.

לאורי הם נתנו אוטו צעצוע כי היא תמיד רוצה טרמפ ובלי קשר, היא אוהבת מכוניות. לאישתי הם נתנו פאזל כי היא זאת שמחברת את כולם וסתם כי לא יזיק לה להירגע מדי פעם ("ריפוי בתעסוקה", אהבתי את זה). לאורטי הם נתנו בובה ורודה וקטנה כזאת כי היא אולי היחידה שלא עצבנית אצלנו ותמיד שמחה. לטומי הם נתנו עט שכשפותחים אותו הוא מתפוצץ כי הוא לא מפסיק לפוצץ דברים. לשלומי הם נתנו בובת סופרמן כי הוא תמיד נלחם במה שלא טוב לו ולאנשים שהוא אוהב. ולי, לי הם נתנו בובת חד קרן כי "יש בך הרבה טוב ואהבה וצדק ואת תמיד מקרינה את זה החוצה".

זה סתם העלה בי חיוך גדול, לדעת שאני עדיין עושה טוב למישהו.

_______________________

וישבנו כולנו בגינה בהרכב מלא פלוס טומי, שני, ליהי, שלומי ואביעד. והרוח הירושלמית עשתה לכולם נעים בשיער, הייתה אווירה טובה. אביעד הוציא נרגילה, שלומי את הסיגריות והביא לי אחת. צחקנו והעלנו זיכרונות מהקורס שהיה לפני שנה, נדמה לי שחודשים לא הייתי כזאת שלווה ומאושרת. זאת הפעם הראשונה שיצאנו באותה חבורה מאז שנפרדנו, התגעגעתי כל כך לשטויות הדביליות שלו, אפילו לזה שהוא מוריד את המכנסיים כל עשר שניות. היו חדשים לי כל הצחוקים שסובבים סביב זה שפעם היינו חברים שכללו בעיקר ירידות הדדיות כאלה (בזמן שאביעד כמובן מחמם...), וגם לזה שהוא קורא לי נטשה, זה היה חסר לי כל כך. הוא היה חסר לי כל כך.

ואחר כך הלכנו כולנו לפארק, ויצא לנו לשבת לבד על הספסל. ושוב נשענתי עליו, והוא העביר את היד בחיבוק מאחוריי, שמענו באמ.פי של טומי (והוא לא הפסיק להתלונן על כמה שטומי הומו עם הריטה שלו), ואני העברתי את האצבעות שלי על הזרוע שלו וצמררתי אותו. היה נדמה כאילו הכל כמו פעם. אתם מכירים את הרגעים האלה שאתם יושבים עם האדם הזה שאתם כל כך אוהבים, מדברים איתו, צוחקים איתו, שומעים איתו מוזיקה, נוגעים בו, והכל נראה פתאום רגיל ונורמלי וטוב, ואתם פשוט לא רוצים שזה יגמר?

שלומי שלי,

מה יהיה איתנו, הא, אהוב שלי?

נדמה לי שאתה בכלל לא תבין כמה שמחתי כששמעתי שתצא איתנו לטיול ג'יפים, זה שיוצא בדיוק ביום הולדת שלי, אם אתה עדיין זוכר.

באותו רגע, הדמיון שלי עבר את הגבול, החל לדמיין דברים שלעולם לא יקרו שוב, כאלה שאצלך רשומים כדברים שנעשו בתור טעות טיפשית ולכן אין לחזור עליהם. אז ברור לי שהם לעולם לא יקרו, לכן אני מרשה לו להתפרע, לשקוע עמוק בחזיונות על מה שיכול היה לקרות בימים ההם ומה שאולי יקרה בטיול הזה.

כי בטיול הזה, אף אחד לא יפסיק אותנו. סוף סוף נדבר על הכל, נספר מה באמת קרה שם ואם באמת כל האשמה מוטלת עליי. אני יודעת שטעיתי, נדמה לי ששנינו יודעים את זה. כי אתה באמת צדקת אז, במה שאמרת לי, שאני אף פעם לא אתן לך לחדור אליי, עד הסוף, לעבור את כל הטירופים האלה שלי ולהכניס אותך אל תוך הלב שלי, כל כך רצית לדעת מה כואב לי, רצית שאני אספר לך. מעולם לא בטחתי וסמכתי מספיק על אדם בשביל לתת לו את הכניסה לחדר האורחים שבליבי. נדמה לי שגם אין אדם כזה בעולם שלי- לא אתה, ולא אישתי, ולא אורי, וגם לא אופיר.

אני יודעת כמה ניסית, כמה השקעת את כל הנשמה שלך בי, ובכל זאת, הכל זה בגלל פאק אחד שלי שטמוע עמוק בתוכי. והוא מנגנון שמתחרפן כשהכל נעשה כל כך קרוב ואמיתי, הוא בונה את כל החומות האלה, לא נותן לשום נפש לעבור דרכן ולראות מה באמת מתרחש מעבר. הוא מתחרפן עוד יותר ברגעים אינטימיים, אלה שאני לא מתחברת אליהם ולכן מעולם לא הצלחת לספק אותי, הרגש שלי לא היה מעורב בעניין, אתה מבין? זה היה רק בשביל שאתה תרגיש טוב, שאתה תסופק. אני מעולם לא רציתי בזה.

אתה הרי זוכר מה קרה אז, איך אפילו להסתכל לך בעיניים לא הייתי מסוגלת, עד שהגענו לרגע כל כך יפה, כל כך טהור, כל כך שלנו. ראית איך לא הייתי מסוגלת, היינו כל כך קרובים לשם, למעשה, ואני השתפנתי, ברחתי, בכיתי, שתקתי, נסגרתי, ננעלתי. ושאלת עשרות פעמים מה קרה, ואם זה משהו שעשית או משהו שאמרת או בגלל שאני פשוט לא נמצאת איתך על אותו שלב במפה, אמרת שתחכה לי, שכלום לא קרה.

לא הבנת מה קורה לי. נדמה לי גם שמעולם לא תוכל להבין את הבריחה הזאת, הבושה הזאת, השנאה הזאת, הגועל הזה. אני פשוט לא מסוגלת שאתה אתה או מישהו אחר יראו אותי כזאת, כל כך פגיעה וכל כך חשופה, ושוב, זה רק בגלל החומות האלה שלא בוטחות בך, בגלל שאני לא בוטחת בך. והלוואי שהיית יכול להבין את זה לבד, בלי שום מילים, כי אז תהיה בדיוק מושלם בשבילי למרות שאני פשוט בחיים לא אהיה ראוייה לאדם כמוך. וזאת האמת שלנו. ושני כל כך צחקה כשאמרתי את זה, "על מה את מדברת? תמיד הסתכלתי מהצד ושאלתי את עצמי 'מה היא עושה איתו?' ולא ההיפך. מתי תביני שאת הרבה מעבר?".

ורק שנה אחרי, אני מוכנה להודות מול עצמי ומולכם, יקרים שלי, שזה לא משהו אצלך. זה לא שאתה לא טוב לי, הרי כבר אמרתי לך שמבחינתי אני לא ראוייה לך, זאת הבעיה אצלי. זאת השנאה העמוקה הזאת. וזה לא משנה כמה תגיד לי "יפה שלי" ובאמת תתכוון לזה, כי בסופו של דבר, היית מאוהב בי וכל אהוב רואה באהובתו את כל היופי של העולם, גם אם היא דליה איציק. וזה לא משנה מה אבירן יגיד ומה רוית תגיד ומה שני תגיד ומה אישתי ומה אורי ומה אורטי ומה ליהי ומה כל האנשים סביבי יגידו. היא תמיד תשאר שם.

הורסת את הכל, גורמת לי לשנוא את עצמי עד כדי כאב, גורמת לי לקנא לך כל כך ולא לסמוך עלייך כל כך, עד שאני אצליח לדמיין אותך עם אותה אחרת, האקסית שהצל שלה תמיד דרך על שנינו, גורמת לי לרצות לשנות בי כל כך המון. כי הכל פה דפוק ואין פה שום דבר טוב. והשנאה הזאת תגרום לחוסר בטחון הזה, תבנה חומות והרים, ואת הבדידות שמתלווה להם, תגרום להכל להרקב מבפנים.

ויכולתי לדמיין את שנינו בתוך השקי שינה, מקום מבודד, החבר'ה ליד המדורה הרחוקה ואנחנו מדברים ואתה מחייך ומחמיא לי ואני מסמיקה ומחייכת את החיוך שאתה כל כך אוהב ואני כל כך שונאת. ועוברים שוב אחורה, מנתחים כל רגע בעבר המשותף שלנו, ואתה עדיין לא מבינה למה, כשהכל כבר היה קרוב לרגע ההוא ותפסת את הסנטר שלי כדי שאני אביט בך ואבין כמה שאתה אוהב אותי, נחנקתי וברחתי. ולוקח לי המון זמן להסביר לך הכל ובכל זאת, אתה מצליח להבין. והכל חוזר שוב להיות ביחד והאצבע שלך שוב עוברת על השפתיים שלי. ואחרי עוד כמה זמן היד שלך על הירך שלי ואני לא נחנקת, לא כואבת, לא צועקת עמוק מבפנים. אתה מחזיק לי את היד ומרגיע אותי, יודע שמחר בבוקר, כשנתעורר, הכל יהיה בסדר.

יכולתי לדמיין את זה,

אבל זה פשוט היה יפה מדיי.

יפה מדיי ובלתי אפשרי.

ובאמת מעניין אותי לדעת מה יקרה שם.

ובשירים מהסוג הזה, כל כך חשוב לקרוא את הכוונה שבין השורות.

ברי סחרוף גאון.

"אל תחפש רחוק, תישאר קרוב,

כי ככה זה.

לאהוב את עצמך, לא מול המראה,

תכנס בתוך, כן זה יכול להעיר אותך.

בוא, בוא ותעזור לשפוך טיפה של אור

לתוך החור החשוך הזה.

רק אל, אל תיסע רחוק, לא, אל תעזוב,

כי ככה זה, לאהוב אותך.

תסתכל לה בעיניים, תינשך את השפתיים,

עד שזה יכאב לך, קצת, בתוך תוכך היא מחכה

שתקפוץ אל תוך המים ותפקח את העיניים,

עד שזה ישרוף לך, קצת, בתוך תוכך, תדע.."

(ברי סחרוף- ככה זה).

כבר תיכננתי פוסט ארוך ארוך ויפה יפה ומצחיק מצחיק, אבל אני כל כך לא במצברוח בשביל כל זה, אז אני פשוט אקצר. ההורים המקסימים החליטו לסגור את הבסטה, נמאס להם אחד מהשני, ואפשר להבין גם למה. ואני ממש מקווה שזה סתם איום מטומטם שהם לא יבצעו, מה שקשה לי להאמין.

אני באמת לא טיפוס של שירה, אבל כשקראתי את זה, זה פשוט נגע איפשהו, אולי בגלל שתמיד אומרים לי שאני חזקה כמו סלע, בנקודה מדוייקת כל כך, שמתאימה כל כך לזמן הזה מבחינתי שלא יכולתי להתעלם מזה. וככה נכתב על ידי גדולים ממני:

"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לךָ,

ולא מֵחֲמַת זִקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רושם של שלווה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מֵעֵין גאווה.

שנים רבות עוברות עליהם בצִפִיה.

מי שעתיד לשַבֵר אותם

עדיין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לךָ, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים."

(דליה רביקוביץ- גאווה).

שנה שלמה עברה מאז, מאותו ליל אוגוסט חמים, ונדמה כאילו כלום לא השתנה,

אנשים הם אותם אנשים, שלדים עדיין קשיחים, השמש עודנה חמימה,

ובכל זאת, כל כך רציתי להגיד לך שאת היום ההוא, זה שכבר עבר,

זה שבחיים לא אשכח, ביום ההוא, נגעת והפשרת מקום נידח בסלע מנוכר ולא מוכר.

עכשיו אני בזמן כזה של לנצל את הים עד הסוף (סתמו, לכם יש ליד הבית, לי לא!), אז אני אהיה שבוע באשדוד... מה שאומר שאין אייסיקיו ואין בלוג ואין שום כלום. רק אני והבת דודה והשקט. נדמה לי שזכיתי בזה ביושר.

והייתי בתל אביב - בעזריאלי ובים, ופגשתי את שיידי שאיחר כמובן בשעתיים (בלי תירוצים!), חח אבל הוא גרם לי אפילו לבכות מרוב צחוק למרות הכל, אז נדמה לי שאורי סלחה לו, רק בגלל שהוא הצליח לעודד אותי.

יום אהבה שמח, הא?

 ותשמרו על עצמכם, נמאס לי לדאוג כמו סבתא.