קוראים לו דביר,ולא תמיד פשוט להסתכל לו בעיניים ולחייך,כשאני סוחבת את כיסא הגלגלים,והוא עליו,ילד בכיתה ד',שהחיים לא ריחמו עליו.דביר,נולד פג.כחודשיים לפני הזמן,דבר שגרם להיותו משותק מהידיים מטה.ילד קטן שמוכן לעשות הכל כדי להיות ילד רגיל,בלי להתפשר על כלום.

בית ספר,צופים,חברים,חוג בישול-הוא יותר פעיל ממני לפעמים.

דביר הוא כמו כל ילד רגיל,רק שהוא לא יכול לברוח,הוא תלוי באנשים שסביבו.ילד בכיתה ד',שלא יכול ללכת לבד לחבר או לספרייה,או להשתתף בשיעור ספורט,אפילו לשירותים הוא לא יכול ללכת לבד.ילד שאוהב לצחוק,ולחייך, וליהנות מהחיים,לנצל אותם,כל רגע מהם.ילד שאני לא יודעת איזה אדם הייתי בלעדיו.

אני לא תמיד מצליחה להבין,איך הוא שומר את החיוך על הפנים שלו כל היום,כי אני תמיד מפחדת מהרגע שאני אקלוט שהוא יותר מילד רגיל,ואבכה,על זה שהרגליים שלי עובדות,ושלו,לא.

כשהחלטתי לפרוש מההדרכה,לא ציפיתי שאני אהיה מדריכה מסוג אחר (לא שתמיד דביר ואני הסתדרנו) אבל מדריכה,שהתפקיד שלה היא להפוך חניך בלתי רגיל לחניך רגיל,מאושר,וכמו כולם:)