מוזר לחשוב שעוד שמונה ימים,זה נגמר.התקופה הכי שונה בחיים שלי.תקופה של אהבה,של דמעות,של לחץ ושל מורים מדהימים,שבאמת אכפת להם.אני לא אכחיש שפעמים רבות אמרתי שנמאס לי,והלוואי והייתי לומדת בבית ספר אחר.אבל זה עולם אחר,הפרות והריח ה"מרענן" שלהן כל בוקר,בוקסרים וכפכפים בימים של קיץ,והעיקר השירים שמדברים על כלום ושום דבר,וכן,רק אנחנו מבינים את פירושם.

אני לא יודעת איך לתאר את הסיבות שאני כל כך אוהבת את הבית ספר שלי,אבל אני יודעת שאני מרגישה פה הכי בבית,למרות שאני ילדת חוץ.אני שמחה שעשיתי הכל כדי להגיע לאן שהגעתי,מבחינת לימודים,מבחינת חברים.ואני הכי לא מתחרטת שהחלטתי לעבור למב"ר,ולא,אני לא טיפשה.הייתי צריכה את הזמן שלי ללמוד,בלי כל הלחץ של הלימודים המדעיים,שגם ככה לא אשתמש בהם בעתיד.אף פעם.אבל כל שנייה בשנתיים האחרונות,התחילה ונגמרה בצחוק,לפעמים על המורים,לפעמים על עצמנו,העיקר שאין שיעור שלא ראיתי בו מישהו צוחק.ועם כל הלחץ,של צופים ולימודים ומשפחה וזוגיות,הייתי צריכה את חדוות הנעורים הזו,של השקט,שנייה לפנייה סערת הבגרויות.

לפעמים אני תוהה מה אני עושה פה,מה אני עושה עם עצמי.כל כך רחוק מהבית,וכל כך רחוק מכל מי שאני מכירה.אבל אני מאושרת.ארבעת השנים האחרונות לימדו אותי לאהוב את עצמי.השנים האלו לימדו אותי שלא משנה תמיד יהיה מישהו שם בשבילי,אני רק צריכה לבקש עזרה.כל השקט פה,והשלווה של העצים,וכן השטויות והרגעים האלה שנייה לפני הסוף.גורמים לי לרצות רק לומר תודה.תודה על ארבע שנים מדהימות,ותודה לאימא ואבא שעשו הכל כדי שאגיע עד לכאן.