מוזר לי לחשוב שזהו.הצבא יחכה עוד שנה,דרום תל אביב זקוקה לי יותר.אבל אני עדיין לא מעכלת שחלפו ארבע שנים עם המורים המדהימים והמיוחדים האלה שלא יחזרו שוב.שעודדו אותי לי ללכת עד הסוף,גם אם הדרך הייתה מלאה בייאוש,היא נגמרה בתקווה וחיוך על הפנים.
אני לא מאמינה שכל האנשים שהכרתי בשכבה הזו ובבית הזה בכלל,יהפכו לנחלת העבר פתאום.ואת עצים הירוקים של הבית ספר,אני אחליף בתל אביב העיר הגדולה,או בקיץ הבא בבסיס צבאי על מדים,אחרי שכבר ארבע שנים לבשתי רק מה שרציתי,בלי תלבושת אחידה,רק אני ומה שרציתי ללבוש באותו יום.
הדמעות עדיין לא הגיעו,וכנראה יגיעו מחר כשאני אקבל את התעודה שמראה שלמרות הקשיים הלימודיים,סיימתי שתים עשרה שנות לימוד והנני זכאית לתעודת בגרות,בדיוק כמו כולם. מוזר לי שפתאום אני אדון לעצמי,אני אחראית למה שיקרה מכאן ואילך בחיים שלי. ואחראית להשלכות של מעשיי.
להתראות,תודה על ארבע שנים מדהימות,שבהן למדתי על עצמי,על אחרים ועל העולם,מזווית קצת אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: