רגע, מה?

שלום שלום, עוד קטע מחייה המשעממים של ירדן.

מחר יום הולדת, סוף סוף 14. ובעקבות פוסט של חברה שלי הבנתי...אוומיי, בעוד 366 ימים יש לי יומולדת 15! זה ענק!

ולמרות שאני מחר בת 14, וזה כאילו הגיל שנגמרה בו התמימות כבר ושטויות שכאלה, אני כן מחשיבה את עצמה לתמימה במובן מסוים.מסוים.בניגוד לחברים שלי...שכשראיתי את הפרצוף של הילדה מהכיתה המקבילה בעוד שחברות שלי עושות שטויות מטומטמות באמצע שיעור חופשי בספורט,הבנתי ש..וואלה, יש מצב שהן התבגרו מהר מידי, או שבכלל לא התבגרו. האפשרות השנייה נראית לי יותר טובה למצב.

שנה הבאה פשוט נצחק על הכל ונגיד שהיינו מטומטמות ממש, נכון?

מקווה.

אז, חברים שלי מתכננים לי מסיבה קטנה בגינה עוד איזה חצי שעה (מעשה מאוד חכם להגיד לי, לא?)ואני פשוט רוצה לציין שנכון שהם עושים שטויות, מתנהגים כמו ילדים בני 8 שחושבים הם מבוגרים,אבל הם פשוט החברים הכי טובים שבנאדם יכול לבקש, ואני אוהבת אותם מאוד מאוד.

וזהו.

יומולדת שמח לי!

אוהבת, ירדניק:)

אתמול גיליתי שהמורה שלי ליפנית במצוינות עבד באותה חברה עם אבא שלי, והוא הכיר את הפנים והשם שלו. דיברתי על זה עם אמא שלי, והיא הכירה את הבנאדם שהיה מעל המורה שלי בחברה, לפני שהמורה ואבא שלי עזבו אותה. נכון שזה סתם פיסת מידע שמוכיחה שהעולם הזה ממש קטן, אבל הייתי באקסטזה רק מלדעת את זה. בערך מאז שאבא נפטר אני מנסה לגלות עוד פרטים עליו, על הבאדם שהוא היה מחוץ לבית, בעבודה.זה שאמרו לי שהוא היה אדם מבריק, איש ישר כמו סרגל וחבר נאמן וטוב, זה לא מספיק לי. אין לי מושג מה אני מצפה למצוא, אבל נראה לי שפשוט אני רוצה לדעת, לדעת עוד, וממנו זה כבר לא אפשרי.וזה קשה לדעת עוד, כי אמא שלי גם לא בדיוק יודעת וחבריו מהעבודה ניתקו איתנו קשר כבר מזמן,ואני מבינה אותם, אני ממש לא כועסת.לדעת שהנה, יש עוד מישהו בעולם שהכיר את אבא גם אם בעקיפין, עושה לי טוב, ואני חייה בידיעה שזכרונו, העובדה שהיה בנאדם אחד, בשם יורם,שחי פה על כדור הארץ את החיים, והיו לו בנות,ואישה,ועבודה, לא יימחק לגמרי מהעולם הזה גם כשכל יקיריו ימותו בגלל סיבה כזאת או אחרת.

עכשיו באמת סיימתי פה.

יומטוב לכם.