| 9/2010
ממש לא ילדת המאה ה-21
זה די עצוב
שלפעמים, לעיתים קרובות מידי, אני מרגישה שנולדתי שניים- שלושה עשורים אחרי זמני.
מילים כמו דפ"ר, קקרים, עט נובע או לקסיקון נמצאים בלקסיקון שלי. אני ביישנית ולא תמיד אומרת את מה שיש לי להגיד, זהירה וישרה כמו סרגל, תכונות שקיבלתי ולמדתי מאבא שלי ואני מודה לו על כך.אין לי שום חיבה לסכנות או לצרות, והן כמעט אף פעם לא מוצאות אותי.
רוב הזמן אני מדברת בשפה גבוהה שלעיתים רחוקות נשמעת טיפה מוזר, כשלוקחים בחשבון שהדוברת היא בת 14 וחצי בלבד.
אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים שקראו לי "סבתא" או שאמרו לי:" מה את אומרת את המילה הזו??בת כמה את?
14 וחצי, שלפעמים מרגישה בת 5 ולפעמים בת 35. תודה ששאלתם.
(ואגב, כנראה שהמילה המתאימה לי היא מגה- חנונית, אבל אף אחד אף פעם לא הזכיר אותה בנוכחותי. וגם אם כן, וגם אם אתה מישהו שאני לא מכירה, תקרא את המשפט הבא ותכניסו כולכם טוב טוב לראש: חנונים שולטים בעולם. איך שלא תסובבו את זה, תראו שזה נכון. וחוץ מזה, נראה איפה אני אהיה בגיל 23 ואיפה אתם.)
זה הורג אותי שאף אחד לא מבין. זה הורג אותי שאני לא מדברת הרבה כמו שהייתי רוצה, בגלל שיש מצב שיתיחסו אליי מוזר.
אני מסתובבת בשכבה שלי, תוהה מה לעזאזל אני עושה פה, בית משוגעים, אנשים מסתכלים עליי לפעמים במבטים צדדיים כאלה, מעניין מה הם חושבים.
המורה להבעה שלי בכיתה ז' וח' וגם תהיה השנה, מורה פשוט מעולה דרך אגב, שמה לב לזה שאני מדברת ב"משלב לשוני גבוה" כבר בשיעור הראשון שהיה לי איתה בכיתה ז'. אבל זה לא ממש קשור, חוץ מזה שהיא ממש אוהבת אותי.
אנשים בכיתה שלי אמרו לי כמה פעמים כשלקחתי מבחנים מהמורה:"את בטוח מקבלת מאה"
ואני לא יודעת אם זוהי הקנאה שיוצאת להם מהפה, או הערכה, או התעניינות.
אני מרגישה שאף אחד פאקינג לא מבין.
אני מסוגלת ליותר.
אני? "אולד סקול", חנונית, מדברת במשלב לשוני גבוה, פריקית ומוזרה.
ואני אוהבת את עצמי,
את החינוך שקיבלתי מההורים שלי, משניהם.
ואתם? יכולים ללכת להזדיין, לצחוק עליי, מה שבא לכם. עברתי דברים בחיים שאתם לא יכולים לתאר, ומה שלא הורג, מחשל. גם אם הדמעות יורדות, מגן של פלדה יורד עליי.
רע לי שם.
בגלל זה אני אוהבת לדבר אנגלית, בגלל זה אני אוהבת את מחנה גלבוע. בגלל זה אני הולכת לוותר על קורס מדצי"ם מהתנועה ובכך לוותר על להיות מדריכה בכיתה י', ובמקום זה לטוס לעיירה הקטנה "אנג'לס אוקס" בהרי סן ברנרדינו בקליפורניה, למחנה גלבוע לחמישה שבועות בשנה הבאה.
באנגלית, אין לי משלב לשוני גבוה.באנגלית אני מדברת רגיל.ובגלבוע גם אם הייתי מדברת מוזר, אנשים לא היו צוחקים עליי,לא היו שואלים "מה את סבתא??" כשאנחנו עושים רעש של חמישים איש באחת בלילה באמצע השכונה המלאה בניינים, ואני אומרת שנהיה טיפה יותר בשקט. וברור שאף אחד לא מקשיב.
קשה.
יש עבודה, יש שפה,ובכל זאת,
קשה לאללה.
אבא.
אני מתגעגעת, הלכת מאיתנו.
הלוואי והייתי יכולה לספר לך את כל מה שכתבתי בפוסט הזה, הלוואי שהיית מגיב בהתאם.
הלוואי שהיית מחבק אותי, הלוואי שהיית רואה אותך, מריחה את הריח שלך, רק עוד פעם אחת.
אני כבר לא חולמת עלייך.
כמעט נעלמת מהזיכרון.
אבל אל תדאג,
אוהב אותך לנצח.התכונות שלי שבאו ממך יהיו איתי.
הדם שלך זורם בדם שלי.
תשמור עליי מלמעלה, בבקשה.תביא לי אתגרים שאוכל להתמודד איתם, תביא לי תקופות קשות שיעברו במהרה ואח"כ יבוא האושר.
אוהבת,
ירדן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
