רגע, מה?

בלה

אה,חופש.

ועאעא אני עייפה ומשעמם לי ואין לי מה לעשות כרגע וכלום ישנים וכואבת לי הבטן ובא לי פתיתים ברמות קשות. אבל למי אכפת. הדוקטור אמר" את צורחת לעולם, לא פלא, כי בעצם מי ישמע אותך". אוי, אני מרגישה קטנה. וואי, החיים סבבה בלי טיפת אלכוהול או סיגריה מסריחה או נרגילה שכאזת. איכס. למרות שאני חייבת להודות שבתכלס לנרגילה יש ריח טוב. והציעו לי לנסות אבל לא בא לי. יש לי מספיק את אמא שבגללה אני סוג של מעשנת פסיבית.

אבל סטיתי מהנושא.

בדרך כלל אחרי המשפט:" אני מרגישה קטנה בעולם הזה, כמו חלק פצפון שלאף אחד לא אכפת ממנו ואחרי שהוא ימות בכל מקרה יישכחו אותו" מגיע המשפט:" החיים בזבל". אבל, כפי ששמתם לב כנראה ואם לא אז לא נורא, אני כתבתי שהחיים סבבה.

כי אולי זה בעצם לא כ"כ חשוב להיות "מישהו", אולי אפשר להסתפק עם מה שאנחנו ואם המקום אליו נולדנו. ואולי בעצם עדיף את השקט הנצחי הזה, כי יש אנשים גדולים בהיסטוריה שזוכרים אותם, אבל גם את השטויות שהם עשו. כמו נפוליאון, או היטלר, שהוא גדול אבל בצורה שונה. נכון שזה די מעוות להגיד את זה, אבל היטלר מזכיר לי את וולדמורט. שניהם אנשים סופר חכמים ותחמנים באותה המידה, כריזמטים בצורה שלא תתואר ובעלי תיאוריות מזוויעות על החיים, שלא נדע מצרות. רק שוולדמורט לא אמיתי. בתכלס, הייתי שמחה לשבת איתו על כוס קפה. אבל מה קפה, שוקו יותר טעים. הייתי שמחה לשבת איתו על כוס שוקו.

היטלר ("יימח שמו ואמרו אמן", לפי המחנכת שהייתה פעם לאחותי), כנראה היה רוצח אותי.

דיבורים על היטלר. ועל וולדמורט. אוי סבתא, אם היית יודעת שאני כותבת על היטלר בשלוש בלילה, היית חושבת שאני נורא נורא מוזרה. אולי אני אגיד לך מחר, בארוחה המשפחתית השלישית לחופש הזה.

אם כבר מדברים על סבתוש שלי..

סבתא חייה בסרט.

הראש שלה תקוע בתקופה מסוימת שכבר עברה.

"הילדה של ההוא כבר בת 27 ועוד לא התחתנה, אוי ואבוי. ובכלל, מי ייקח אותה, היא לא בתולה.", זה משפט שהיא יכולה להגיד.

שלא תבינו לא נכון, יש לי אחלה של סבתא.לפחות מצד אמא. מצד של אבא, טוב, היא זונה כוסשלאמאשלה. היא לא סבתא שלי. היא אמא של אבא.

בכל מקרה.

הדוגמא הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עלייה כרגע היא הנסיעה שלי לחו"ל איתם, נסעתי עם סבא וסבתא לארה"ב הרחוקה אך החביבה במיוחד. (יאיי,עוד פסקת חפירה על הנסיעה לחו"ל, מוגש לכם באהבה על ידי ירדניק.)

סבתא לא האמינה שאני יכולה לדבר אנגלית.

(רק כדי להבהיר משו. אני לא מתנשאת, אבל בתכלס יש לי אנגלית מצוינת שעוד לא נראתה כמוה.קיבלתי עליה הרבה מאוד מחמאות ואני גאהבעצמי מאוד מאוד.)

אז, היא לא האמינה. היא לא האמינה שאני מסוגלת לדבר עם הדיילות בטיסה, שלא לדבר על ללכת למחנה שהוא חצי-דובר אנגלית ולהיות שם שבועיים.

ניסיתי להסביר לה, כ"כ הרבה פעמים. אבל היא לא האמינה. אז החלטתי לעזוב את זה כרגע, לחכות לטיסה ושתראה ותשמע במו אוזנייה ועינייה, ואז תגיד שלנכדה שלה יש בקושי אנגלית בסיסית והיא לא יודעת להסתדר.

הו, זו הייתה הצלחה. 1:0 לי.

אם לא הייתי שם, לכו תדעו מה היה קורה. היו כ"כ הרבה פאשלות קטנות שאני באמת לא בטוחה שהם היו מגיעים לקליפורניה אם לא הייתי שם.

ואח"כ היא אמרה לי שהיא בשוק. שהיא לא ידעה שככה אני, אנגלית שפה שנייה ולא בצחוק. "כל הכבוד", היא אמרה לי,

ואני אמרתי לה, כמובן, "אמרתי לך". והיא אמרה שהיא לא יכלה להאמין.

כי היא מאמינה במה שהיא רוצה להאמין, עד שזה מתפוצץ לה בפרצוף.

אי אפשר לחנך מחדש אישה בת 78 בערך, והחלטתי לעזוב את העניין, לקבל אותה כמו שהיא ואני אוהבת אותה מאוד מאוד, אפילו שפעמיים קרה שהיא אמרה לי:"ירדן, אל תלכי עם החולצה הזאת יותר. יותר מידי הציצי בחוץ. אני מקווה שאת לא כועסת, זו החובה שלי להגיד".

מקסים.

אוי,סבתוש.

דבר שעצבן אותי השבוע:

סבתא שלי לוקחת כדורים, וכמה פעמים בשבוע סבא שלי מסדר לה את הכדורים לימים הבאים. סבתא די קלולס בעניין. אז אמא שלי התחילה לבחון אותה באיך קוראים לכדור הזה והזה, כאילו סבא שלי על ערש דווי. אני לא יכולה לחשוב על החיים בלי הסבא הסופר- מגניב שלי. קיבלתי סוג של הצצה לעתיד בגלל המוח שלי שעובד שעות נוספות, וזה רע לי.

"לא עוד פעם, לא עוד אחד", זה כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי. אין לי מושג איך אהיה אם המוות יבוא לבקר שוב. אוף, לא רוצה לחשוב על זה יותר, נמאס ודי.

לילה טוב,

 ירדן חפירות (ע"ר)