לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רגע, מה?


כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז

Avatarכינוי: 

בת: 29



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2010

מצב לא נעים.


אני צריכה את החברים שלי. עכשיו יותר מכל פעם.

הם יבואו, אם לא אקרא להם?הם יבינו את הרמזים האלה, שנראים לא משמעותיים? הם יבואו, אם אפול לדיכאון כמו בחופש הגדול?

כנראה שלא, ויש לזה תקדימים.

כן, הייתי בדכאון. אשכרה, בדיכאון. אנשים אומרים על כל דבר קשה בחיים שלהם" יואו, איזה דיכאון", אבל כשאתה מגיע למצב הזה, אתה לא מבין.

מזל שתפסתי את עצמי בידיים.

בהיותי חנונית טיפוסית ילדת המאה ה-21 ואחת, וממש אוהבת את הביטוי "wait, lord google is calling me", גיגלתי דכאון.

הגעתי לדכאון נעורים, או משו כזה.

משפטי ההכללה האלה תארו מעולה את החיים שלי.

חוסר רצון לצאת, בעיית שינה.

לא ראיתי אדם שהוא לא משפחה במשך שלושה שבועות. הייתי הולכת לישון בארבע, חמש בבוקר, לא בגלל שלא רציתי אלא בגלל שלא יכולתי.

אבא היה שם. הייתי מנסה להזכר בקולו בכל לילה, ללא הצלחה, והייתי בוכה. נרדמת לחמש דקות, מתעוררת, שומעת (כן, שומעת, לא התבלבלתי) ספר, ואולי בחמש וחצי אם היה לי מזל הייתי נרדמת.

 

אף אחד לא בא להציל אותי מעצמי.

אלוהים, אני מצפה יותר מידי.

ואולי לא?

איך זה אמור להיות? אני לא יודעת.

 

יצאתי מזה. זה מאחורי.

דיברתי עם אמא שלי, זה היה ערב מלא דמעות. ביקשתי טיפול פסיכולוגי.

יום אחרי זה אמרתי שמספיק. לקחתי מחברת ועט, וכתבתי חמישה דברים שאני עושה מחר.

עמדתי בכולם.

יום אחרי, הציעו לי בהצעה ספונטנית לבוא ליום עבודה בפארק הקופים.

כל החושים שלי צעקו לי "לאאאא!!" אבל אני אמרתי כן

אח"כ אמא אמרה לי שאולי אפשר בלי טיפול פסיכולוגי.

אמרתי בסדר, כי אם הולכים לפסיכולוג ולא נפתחים, זה כמו לזרוק את הכסף לזבל, ואני לא בנאדם שנפתח בקלות כזו.

 

דיברתי על זה עם ירין ביום ההוא.

בדיעבד, הוא רק עשה את המצב גרוע יותר, זה לא באשמתו, יש דברים שהוא לא מבין, גם אם הוא חושב שהוא מבין, וזה בסדר.

 

בעצם, כל הפוסט הזה זה בגלל שאני לא מסוגלת לשמור על קשרים כמו שצריך, וזה ממש מדכא אותי.

לא עם מאיה, לא עם הדר, לא עם החברים מהמחנה.

כשעפרי תעבור, אחרי חודשיים נהיה זרות זו לזו, כי גם ככה אנחנו לא בקשר חזק כזה

 

טוב, הפוסט דיכאון הזה דיכא אותי. אין לי כוח להמשיך איתו. בתכלס שיש לי אחלה של חיים, חוץ מזה שאני חצי יתומה. הבלוג הזה הוא בעצם הפח זבל של החיים שלי.לחטט בו זה כמו לחטט בזבל שהוא בעצם כל הדברים הרעים שקרו לי בחיים.

 

פאק, ירדן, את בת 14 וחצי.

הוי כן, וזה בדיוק מה שמדאיג.

 

נכתב על ידי , 27/10/2010 22:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



13,858
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , 18 עד 21 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)