רגע, מה?

מה קורה??

היה אחלה של תקופה מאז הפוסט האחרון שכתבתי. הלכתי לכנס' ט מהנער העובד והלומד והיה מגניייב לאללה! (ואפילו קיבלתי חולצה וצמיד^^)

זה תמיד כיף לפגוש אנשים חדשים. הכרתי חברות טובות מבית שמש, וחוץ מה שהפעולות שם היו קצת ארוכות מידי, היה מדבים!

(אה, וגם יצאנו 5 מהקן, שזה באמת מדהים. נשמע עלוב, אני יודעת, אבל לא אכפת לי)

היה לי מדריך בקן בתחילת שנה. קראו לו אלכס. הוא היה סבבה והכל, למרות שאני לא ממש הספקתי להכיר אותו, כי הוא עזב.אף אחד לא אמר לי למה, וכששאלתי את המדריכה הנוכחית שלי היא יכלה להביא רק תשובה דיפלומטית מעצבנת כזו.

בית ספר? גם סבבה. ירד לי הממוצע בכמה נקודות משנה שעברה (בוהו. במקום 96 91) אבל לא אכפת לי מסה, פשוט בגלל שאני מרגישה הרבה יותר טוב עם מה שיש לי . חברים והקן ו..חזרתי לקרוא. 2 ספרים בשבוע, אחרי שקניתי 8 בגלל המבצע המצוין הזה בצומת ספרים. קראתי את "אשתו של הנוסע בזמן" (מומלץ. מדהים.תקראו.) ו"שומרת אחותי" (עצוב. יפייפה. הסוף המפתיע אשכרה הביא אותי לדמעות). ועכשיו, אני קוראת את"מכאן אני ממשיך" (קצת סוטה. משעשע. עוד אין לי דעה החלטית עכשיו, אני רק בהתחלה)

בכלל, אני חושבת שאני פשוט לא משקיעה בשיט בבית ספר. אני מקבלת ציונים טובים והכל אבל זה פשוט המינימום שלי, ואני אוהבת את זה.אני בכל זאת חושבת שאם הייתי עוברת לביצפר אחר אולי הייתי מגיעה לקצת (הרבה) יותר מיצוי עצמי, אבל אני שלמה לגמרי עם ההחלטות שעשיתי.

טוב, אני הולכת לפנות אליכם בבקשה.

אני צריכה עוד מוזיקה! כל אמן שהוא לא מטאל (לכל סוגיו) ומזרחית (כולל דכאון. איכס. מספיק שיש לי את הקטעים האלה שלי, אנ'לא צריכה עוד מוזיקה שתזכיר לי). רוק קלאסי אבל לא משעמם יתקבל בברכה. (פינק פלויד זה משעמם. כאילו שיש לי כוח לשמוע שיר של 20 דקות בשביל איזה סולו מדהים או שניים). באמת. שפכו את הלהקות שאתם באמת אוהבים לשמוע.

אני אשמע הכל ברגע שיהיו לי אוזניות נורמליות ולא כאלה שקונים בסופר ב- 20 שקל.

אגב, התחלתי ללמוד גיטרה בס, ואז המליצו לי להתחיל ללמוד חודש גיטרה קלאסית ואז לעבור לבס, ואז יהיה לי גם יותר קל. כל שבוע אני רק מחכה ליום ראשון לפתוח קול וליום רביעי לגיטרה (כלשהי)אני אוהבת את זה. אני באמת חושבת שזה מה שאני ארה לעשות בחיים שלי, אם זה יתאפשר. בכלל, לשיר וללוות את עצמך עם גיטרה בס זה פשוט מגניב.

ועכשיו טיפת רצינות...

אני לא יכולה להפסיק לחשוב.אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה מצפה לי בעתיד. אני מפחדת מהעתיד. אני כל הזמן חושבת מה יקרה אם אמא שלי תמות פתאום, או בת או אחותי (טוב, אני יודעת בדיוק מה יקרה. או שאני אתאבד או שאני אחתוך ורידים או שאני אהיה בדכאון עמוק כל החיים שלי. אחותי היא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים, אחים זה לנצח. חברים באים והולכים. ואני כ"כ אוהבת אותה. אומרים לי שאני בדיוק כמוה כשהיא הייתה בגילי וזה בכלל לא מפליא אותי.) או סבא שלי (יש לי את הסבא הכי מגניב באנושות)

ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה, לא אחרי מה שקרה. אין לי דרך לדעת אם אני רואה את הבן אדם שעומד מולי בפעם האחרונה.אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי. היינו על הספה. הוא לימד אותי איך להחליף פילים במצלמה, והמצלמה הזאת יושבת לי בחדר עם אותם פילים כבר כמעט שלוש שנים.

והייתי בטוחה שהוא יבוא למחרת בבוקר עם מגש וכוס שוקו. אבל מה? השעון שלו צלצל ב- 6:45 והוא כבר מזמן עזב ולא חזר יותר. זה גורם לי להעריך כל דקה עם האנשים שאני אוהבת, זה גורם לי לדאוג כל הזמן. אני לא יכולה לעשות שטויות כמו שאר החברים שלי כי כבר אין בי את האומץ הזה של הילדות. התבגרתי ב- 15 שנה תוך שלוש שנים, וזה עצוב.

בנימה אופטימית,

ירדן

(וחברה שלי, בת, אמרה לי היום:" לא ייצא לך שום דבר מהאופטימיות הזו". ת'אמת? הגישה האופטימית זה זיוף. זה מסכה. אבל לכולנו יש מסכות)