רגע, מה?

"in my dreams i see you sleep next to me,you dont make any sound.

then, when we wake up in the land of death,you say to me your last words,over and over again:"im always going to be with you,in your mind and head,in the rain and snow,in the wind and in your fears.i'm your father,and i will never let go,until we will be together, and this time-forever."

כתבתי את הקטע הזה לפני המון זמן. לא בגלל שהיייתי במצב לכתוב קטע עמוק ודכאוני. פשוט שמתי לב שכתב יד זה דבר נורא יפה ורציתי לכתוב משהו ואז לתלות אותו על הקיר שלי בתור קישוט, וזה בדיוק מה שעשיתי.לא קראתי את הקטע הזה הרבה זמן, ודווקא עכשיו, פחות משבוע לפני יום ההולדת ה-15 שלי,קראתי אותו ונזכרתי שאבא לא באמת עזב.

"עבר זמן, ופיסות שלמות ממך כבר לא יכולתי לזכור,כאילו חלק מהעונש היה זכרון דרך פילטר שהולך ומתערפל עם הזמן.היו בקרים של ימי ראשון שבהם חלמתי אותך ולא הצלחתי לצייר בדמיוני איך נראו השיניים שלך או את העיקול המדויק של סנטרך שתאם בדיוק את כף ידי.הייתי מדמיין לעצמי שאנחנו יושבים לשתות במסעדה קטנה ומוארת, אולי באחד מבתי הקפה המיוחדים האלו שנעשו פופולאריים כל כך. אני מוכן להישבע שיכולתי להריח את תערובת פולי הקפה ואת העמילן במפיות הלבנות, אפחלו את הסבון הטבעי שבו השתמשת באותו בוקר. הייתי מצליח לראות את החיוך שלך שתמיד הזדרז לחצות את פנייך- את החיוך אבל לא את השיניים- ואת האצבעות שלך שהותירו חותם קל על גבי הספל. לא פיתחתי בינינו שיחה: לא את נראאית נהדר, לא מה כבר עוללת? לא זה היה נורא. החלק הזה, כמו השיניים וקו הסנטר, נותר לא בהיר..."

(ג'ודי פיקו- "חוט של חסד")

זה נורמלי לנסות לא לשכוח.

לתעד. כדי שהפילטר הזה יתערפל לאט.

לאט..