רגע, מה?

נפלתי מהאופניים בפעם השנייה השנה היום בבוקר. זה מאוד טיפשי, ומאוד באשמתי, אבל תמיד יש תאונות טיפשיות. נסעתי בירידה, מהר. הסתכלתי על המשך המדרכה, היא הייתה ריקה לגמרי, ובגלל זה הרשתי לעצמי לנסוע ככה, למרות שהמדרכה קרובה לביצפר ובדך כלל עוברים שם ילדים. איבדתי את תשומת הלב לשנייה, באמת, ופתאום ילדה ירדה מההסעה למדרכה. ידעתי שאין מצב שאני מסוגלת לעבור ולא לפגוע בה. בשנייה האחרונה הצלחתי להוציא קול כדי שתראה אותי ותזוז, נסעתי הצידה ימינה, אולי אני אפספס אותה במילימטר.

לא פיספסתי.

אבל לא התנגשתי בה חזיתית שזה גם משהו. יותר בכיון של שפשפתי אותה, איבדתי שיווי משקל והשתטחתי על המדרכה.

יש את הרגע הזה בנפילות או בתאונות, שאתה יודע שאי אפשר למנוע מהתאונה להתרחש, רק לקוות לתוצאות הטובות ביותר. זה רגע נוראי, הרגשה של קבלה. "אני הולכת ליפול. הלוואי הלוואי הלוואי שאני לא אשבור משהו, הלוואי שלא יכאב." וכן..זה כואב.

אז הנה אני, שוכבת כולי על הרצפה, האופניים עליי. מוקפת בילדי בית ספר יסודי שירדו מההסעה. מסתכלים. סקרנים. אולי מבוהלים קצת. דרמות של החיים אי אפשר לשחזר בתוכניות טלוויזיה. בכל אופן, אני שוכבת שם ולמשך שנייה אני חושבת על זה שזה מזכיר לי את המגלשה המאולתרת הזו שאני אוהבת, מין חתיכת פלסטיק על דשא שמרטיבים אותה במים ואז מחליקים על הבטן וזה ממש כיף. אז ככה, פשוט על מדרכה עם אופניים ובלי במים.

נזקים:

1. ילדה בשם מילה, חבולה קצת, עם טראומה.אחרי זה המחנכים שלה או משהו כזה יצאו החוצה לעזור לי (זה בית ספר אנטרופוסופי שממוקם בקרוונים), והם סיפרו שהיא בסדר, רק מבוהלת ומתחילה לבכות כל פעם שמישהו שואל אותה מה קרה)

2. שפשוף במרפק (לא רציני)

3. מין פצע קטן בכף היד, אבל הוא מה זה מעצבן

וגולת הכותרת:

4. נקע קטן ברגל. אין לי מושג איך זה קרה.

אז אני די צולעת עכשיו, ונזהרת על המרפק כל פעם שאני עוברת בדלתות. לעלות מדרגות זה סיוט. קרח הוא פתאום דבר חלומי. אני יודעת שהיה יכול להיות יותר גרוע, כבר היה יותר גרוע האמת- בפעם שעברה הנפילה שיפשפה לי את כל העור של הברך, אז גם הייתי עם תחבושת שעיכבה לי את ההליכה וגם לא יכולתי להתקלח כמו בנאדם נורמלי.

הדברים האלה, גורמים להיות אסירת תודה על הגוף הבריא (יחסית) שלי, על העור שמגן ובכללי, העצמאות הזאת, שאנשים רואים בה מובן מאליו.

ועכשיו למסקנות:

1. אני יודעת שזה ישמע כמו תירוץ של "הרצפה עקומה", אבל אני באמת צריכה להחליף את הגרוטאה הזאת שנקראת האופניים שלי. הן עשויות ברזל, כבדות, והכי חשוב: הבלמים זוועה! אם הם היו יותר טובים אולי הייתי יכולה להאט יותר ולא לאבד שיווי משקל.

2. לנסוע לאט ליד בתי ספר!!!@#W$W%$%^I$*)&%$JHY

3. יש לי מין חשבה אופורית על התחלת קמפיין כזה ביישוב שלי שיוביל להקמה של שבילי אופניים בעיר. הייתה כתבה על זה לפני שנה בערך בעיתון המקומי ומאז לא נעשה כלום. המדרכות צרות, לא מוצלות ואם כבר מוצלות, הן מוצלות בעצים שתופסים מקום, מה שהופך את המדרכה לעוד יותר צרה.

אז אם את גרים בתל אביב או ברחובות (יש שם שבילי אופניים לא?) או במקומות עם שבילי אופניים, השאלה היא כזאת:

עד כמה הם עוזרים לרוכבי האופניים? עד כמה הולכי הרגל מכבדים את השבילים?

תכלס, אני ממש לא חושבת שקמפיין כזה יעבוד ביישוב שלי. זה נראלי מרוצף בבירוקרטיה מטומטמת, בעבודה קשה ובאנשים שלא מוכנים להקשיב. אבל כל שינוי מתחיל ככה, לא?

מממ זהו, אני סיימתי. שיהיה לילה טוב.

ירדן.