רגע, מה?

אוקיי, אז יש בלוג. ובעצם.. הכל פתוח. אני יכולה לכתוב על מה שבא לי ואיך שבא לי וכמה שבא לי...

לכאורה.

כלומר, הנה המסך עריכה הזה והוא ריק כל כך והמילים, באמת, רוצות למלא אותו.

ובכל זאת, משהו עוצר אותי וזה מוזר. אני חושבת שאולי פיתחנו לעצמנו, בלוגרים, איזה שהוא קו כללי שהוא הנורמה בישראבלוג, או שבעצם הכל בראש שלי, אני לא יודעת. אז הנה רשימת דברים שמונעים ממני לכתוב, דברים שלא קשורים למחסור למוזה או רעיונות (שאלו הסיבות הלגיטימיות לדעתי, ללמה לא לכתוב):

1. רשומים לי שני מנויים. עכשיו זה דבילי, כי זה לא שהטלפון מצלצל כל פעם שמגיע מייל שאני מעדכנת, ובכל זאת לא מתחשק לי (יותר נכון, לא נעים לי) להשתלט להם על התיבה של המייל.

2. מרגיש לי צומי מידי לכתוב כל יום. בתקופה האחרונה אני עושה את זה הרבה ופשוט.. לא יודעת, מרגיש לי פתטי איכשהו.

3. דיברתי עם ידיד שלי שכותב פה, וכל פוסט שהוא כותב מושקע ועמוק ומעורר מחשבה. אמרתי לו שאנחנו מסתכלים על הבמה הזאת בצורה שונה, אני כותבת ומפרסמת גם כשהפוסטים שלי לא מי יודע מה. רובם, אגב, לא מי יודע מה בעיניי. אבל בזמן האחרון.. אפשר להגיד שאני מרגישה רגשות אשם על כל פעם שאני כותבת פוסט חסר תוחלת ומבזבזת את זמנכם.

כן, זה מוזר, כי המקום הזה שלי ובשבילי, ואתם קוראים והאיקס נמצא ממש פה למעלה.

אז הנה, חוסר הביטחון שלי והגישה האובר- מתנצלת שלי מתגלה גם פה, יופי של דבר.

אני באמת לא יודעת. ייתכן והכל בראש שלי. אבל זה מבלבל, כי אני אוהבת לכתוב פה ומצד שני מונעת מעצמי.

אני חושבת שלבלוג הזה יש חשיבות יותר מידי גדולה בחיים שלי. אולי אני אפרוש קצת, אנסה לתעל את כל מה שאני כותבת כאן למקום אחר. או שלא. אבל זה להלחם בעצמי, להלחם בהרגשה המציקה הזאת שאני לא טובה מספיק ואני צריכה לעשות את זה. פשוט.. אף פעם לא הייתי טובה במלחמות.

נראה כבר

ירדן.