מעניין אם זאת רק אני שמנסה למצוא איזו אמת בעיר הכי צבועה בארץ, אולי כל השאר כבר איבדו את התמימות וכדי להרגיש משהו הם מזדיינים ומעשנים עוד קצת חשיש ומנגנים בגיטרה עד השעות הקטנות של הלילה כמו עכשיו, השכן מלמעלה, הוא מנגן יפה. אולי כולנו חותרים לאיזה קשר, איזה מגע, כי ברור לנו שהכל וכולם כלכך בודדים, זה את והטלוויזיה וארבעה קירות בטון שמקיפים אותך, אבל כשאת איתם איזה חלל מתמלא והכל מרגיש טוב יותר. הרגש, מה אנשים לא יעשו בשביל להרגיש שהם קיימים.
זה הכל קלישאות ידועות, מה שכתבתי. דפי אינטרנט כבר התמלאו בפילוסופיה על זה שאנחנו ממוחשבים ומנסים להציג כאילו הכל טוב כשבעצם הריקבון חוגג מבפנים, הכל חלול אז את שוב מנסה לעשות משהו, כל משהו, כדי להרגיש שאת קיימת. אמיתית. כן, כל זה כבר ידוע אבל אני מחפשת את האמת. כבר נשבר, נמאס, נגמר, עבר כל הקטע הזה של להגיד כמה אני לא שווה וכמה אני לא באמת טובה. זה לא שאני לא מאמינה בזה יותר, אבל אני לא רוצה שזה מה שיפריע לי לחיות איזשהם חיים שהאמת היא השולטת בהם. אני רוצה להרגיש את הנינוחות הזאת בלי צורך באלכוהול, או באווירה שמסביבי כולם מסטולים, לא רוצה לעשן יותר חצי סיגריה ולהרגיש כמו פח אשפה במשך שבועות.
אני מצטערת, כלומר, אני לא מצטערת כי כבר נגמרו לי הכוחות להצטער. ולהתנצל. אבל בכל מקרה, קצת יצאתי מהפואנטה של מה שרציתי להגיד פה. סך הכל רציתי להגיד שאני מחפשת סוג של אמת. אמת של אהבה, של משהו בלתי אמצעי, שכדי להגיע אליו לא צריך להיות בהשפעה של סמים או אלכוהול, משהו טהור שכזה. לא מזויף. כזה שאני לא ארגיש את הצורך בלייקים בפייסבוק כדי לאהוב אותו בעצמי, משהו שאני אדע שאני יכולה לשתף במליון רשתות חברתיות אבל לא ארגיש את הצורך. אולי אני מחפשת את האושר. אולי אני מחפשת את עצמי.
אני תוהה אם השכנים מלמעלה ששרים יחד עם הגיטרה באמת שמחים כמו שהם נשמעים. כל המוזיקה הזאת עושה קצת חשק להצטרף אליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
