בכל פעם שאני הולכת לחדר ארונות הפצפון של אמא, כדי לבדוק אם הגיעו לשם זוג גרביים סוררים, טייטס או חולצה, אני מסתכלת על הארון בצד השני של הקיר. אמא השתלטה עליו מזמן אבל זה היה הארון של אבא שלי פעם. ופתאום צף הזיכרון על רגעים גנובים, הייתי באה לשם ופותחת את הארון בבת אחת כך שמשב רוח יוצא ממנו, ומביא אליי את הריח של אבא. זה קרה כמה פעמים בחודשים הראשונים מאז שהוא נפטר. אחר כך אמא הכניסה את הבגדים לשקיות וזרקה או שמה במחסן, וחלק מהבגדים הרחבים יותר הלכו לסבא שלי. הריח שלו נעלם לפני שנים, אבל זה אחד הדברים היחידים שאני עוד קצת זוכרת. בכלל, בשלוש שנים הראשונות הייתי מאוד רגישה לצלילים וריחות שהיו מזוהים איתו. כשהייתי בכיתה ח׳, ידיד שלי שם את הבושם שלו, שכבר שכחתי שאני זוכרת, וכמעט בכיתי. הנקישה של קצה החגורה שלו באבזם. צלצול השעון האדום המתגבר כל הזמן, הרעש שעושה רצועת המתכת של שעון היד שלו שעדיין אצלי, עצוב ומראה את השעה פעמיים ביום, ואת התאריך פעם בחודש. רעש של צרור מפתחות קטן כשפותחים את דלת הכניסה. ריח של על האש, והרעש של בקבוק המים המטונף שהיה משתמש בו. הקליקים של ארגזי כלים שנפתחים ונסגרים.
עכשיו, אני יודעת שהצלילים האלה שלו. הם מוכרים לי. אבל הזמן גרם לכך שהתגובה הרגשית שלי אליהם כמעט ולא קיימת, זה פשוט עוד מאפיין של שכחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
