רגע, מה?

ציוץ ציפורים אחרון בשעת ערב, מוזיקה מהחדר השני. 

מכונת כביסה. 

כוס פלסטיק נרמסת, משהו שנשמע כמו ממטרה. 

כשאני זזה במיטה היא גם עושה רעש, של בדים מתחככים זה בזה. מייבש שיער. 

״בזזז״ של שער נפתח, תקתוקים של שרשרת אופניים. כף מתנגשת בצלחת, דיבורים מטלוויזיה, מים נופלים מגובה לרצפה. 

גם למחשבות שלי יש רעש, רעש פנימי של ״מה אם״ ו״מתי״ ו״למה״ ו״איך״ ו״אם..אז..״ ורעשים עתידיים שיקרו, כמו בני הגרעין שלי שצוחקים זה עם זה, רעש הנחירות שלהם, הרעש העדין של סיגריה כשהיא נופלת על האדמה, רעש של חניכים צועקים וחריקת שער שנסגר מאחורי. 

הנשימות שלי.

השקט נמצא בין כל הרעש הזה. אנחנו מקבלים ממנו טיפות טיפות, בדיוק בשנייה היחידה שהציפור מפסיקה לצייץ והמכונה עוצרת ומסך הטלוויזיה הופך לשחור והמוזיקה לוקחת הפסקה של שמינית. הוא שם, רק צריך להרגיש אותו בכנות לרגע. 

אמת: דברים קטנים מצליחים להשפיע עליי בצורה לא פרופורציונלית. ספציפית: קראתי את כל מה שפורסם ב״גברים בסקס״. לא עשה לי טוב והכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא בכל זאת. שתי סיבות למה אני מרגישה רע עכשיו: האחת, היא שהעולם יבוא אליי בכל גועליותו יום אחד, ואני צריכה להיות מוכנה. כמו חיסון, אני מטפטפת סיטואציות גרועות ולוקחת רגע לחשוב מה הייתי עושה אם. זה לא פשוט. השנייה, הדף הזה מעלה לי את כל עברי הדל והפוצע, כמו פגיון קטנטן היישר לתוך הלב. שלוש שנים עברו, מים בנהר, ולפעמים, בסיוטיי, הוא חוזר אליי. אני שונאת שזה מביך אותי להודות בזה בגלל כל הזמן שעבר, שונאת שהייתי כל כך חלשה אפילו שזאת לא אשמתי, אבל זה המצב. עוד לא היה לי תיקון. 

ואם זה לא מספיק, היום אבא חוגג יום הולדת 53, אבל בעצם הוא בן 47 לנצח, אז היום הזה הוא כלום והבל, רוח רפאים מהעבר שבאה לדקור לנו את הנשמה ולהזכיר לנו את העדרו.