רגע, מה?

פשוט אין לי סבלנות. דודה שלי פה מאמריקה ובן דוד שלי מאמריקה (לא זה שאני מדברת איתו הרבה) מגיע עוד כמה שעות ואת שלושת הימים האחרונים ביליתי אצל סבא וסבתא שלי ואני מגעילה קצת את עצמי כי להיות שם זה מתיש. הם צריכים עזרה בהכל אז בדרך כלל יש להם עוזרת אבל היום היא הייתה בחופש אז דודה שלי הייתה שם והביאו אותי ואת אחותי לשם ופשוט ישבתי ולא הבאתי מספיק דברים כדי לשעשע את עצמי אז פשוט היה לי נורא משעמם. באמת, לא עשיתי כלום- אז עכשיו ניסיתי להבין מה מציק לי כלכך. כלומר, יש את סבתא שלא מפסיקה לדבר שטויות וסבא שהוא כבר הצל של האדם שהוא היה, דימנציה ארורה. לא, אני פשוט חושבת שזה שילוב של השעמום עם העובדה שכל היום שם, כל הזמן, החדשות פתוחות על פול ווליום.

המלחמה הזאת (סליחה, מבצע) השפיעה עליי כמו שאף מלחמה לא השפיעה עליי. בלבנון השנייה הייתי ילדה והבנתי שיש מלחמה אבל יותר היה לי דחוף לקנא בילדי הדרום שהחופש הגדול שלהם התארך. גם עופרת יצוקה פחת השפיעה עליי משום מה ועכשיו זה כלכך קרוב. השכבה שלי התחילה להתגייס, יש לי חברים בצבא ואחים של חברים בצבא וכל היום לשמוע על ההרוגים והחמאס ולראות פוסטים לא דמוקרטיים בפייסבוק ולשמוע אזעקות והתראות וכל המצב הזה.. זה יותר מידי. זה פשוט יותר מידי. אני לא מסוגלת לשמוע יותר ולראות יותר כי זה פשוט משפיע עליי ואני מתחילה לבכות כי פתאום אני מבינה מה זה להיות בן 18-20. זה כלום, זה שום דבר. פעם התייחסתי אל חיילים כמבוגרים וזה פשוט לא ככה. אף פעם לא היה ככה.

אז הכל יותר מידי, ועכשיו אני לא סבלנית, ואין לי כוחות, ומצפים ממני להיות שוב מחר אצל סבא וסבתא כי עד שהמשפחה מאמריקה פה.. כל השבוע הזה עם תכנונים ואין לי סבלנות לאף אחד מהמשפחה שלי כרגע.

דווקא עכשיו כשהם רוצים אותי קרוב אני חייבת להתרחק. לגמרי לא חשבתי שזה ישפיע עליי ככה אבל הנה בסופו של יום אני פשוט מותשת, בעיקר נפשית. החדשות האלה כמו רעל מטפטף, משדרים את אותו דבר כל הזמן, חשבתי שזה מצחיק לראות את השדרים מגמגמים את אותו דבר שוב ושוב בניסוח שונה אבל עובדה שזה פשוט עושה רע.

אני חייבת הסחת דעת, ומהר. לצאת מהארץ זאת ממש לא אופציה, להתחמק מהחדשות אולי כן. אני רוצה לדעת מה קורה, אני לא רוצה לחיות בבועה שלי אבל יש גבול לכמה שאני מוכנה לחשוף את עצמי, זה פשוט עושה לי רע. הרי גם אם ארצה וגם אם לא כל עוד יש לי חיבור אינטרנט פעיל אני גם ככה אראה את ההתפתחויות החדשות, את מניין ההרוגים. אני חושבת שזה המקסימום שאני מסוגלת לחשוף את עצמי אליו. חדל ויכוחים פוליטיים. חדל חדשות, מבחינתי אני לא באה לסבא וסבתא אם זה מה שהולכים לפמפם לי שם כל היום. רציתי גם לראות את החברות אבל אחת בטירונות ואחת חולה. בזמנים האלה אני מבינה מי החברים האמיתיים שלי (כאילו שכבר לא ידעתי את זה מקודם).

קצת כמו המדינה הזאת, גם לי לא נאה המלחמה.

שיגמר כבר

ירדן