רגע, מה?

כבודן של כל הצרות מונח במקומן. כולנו מתמודדים איתן. אני לא זוכרת מי אמר לי את זה, שלכל הצרות, לכל הדילמות, יש אמת גם אם הן מתגמדות ביחס לדברים אחרים.

אני מצטערת, כלכך מצטערת אבל אני חייבת להוציא את זה מהמערכת לרגע- איזה חרא של תזמון. באיזה עולם מטורף אנחנו חיים שלרגע אחד אני עסוקה בעצמי לחלוטין, מנסה לתפור ולשאוב ביטחון ופתאום החיים מבהירים לך שזין על זה. שהבעיות שלך הם צרות של עשירים. ועם כמה שחשבתי שמה שאצלי בראש הוא הכי חשוב כרגע..

קוראים  לו אבי, אבי. אני יודעת את זה עכשיו. הוא היה בן 21 ולא הכרתי אותו מעולם ואם לא המלחמה הארורה הזאת סביר להניח שלא הייתי שומעת את השם שלו אף פעם. אבל, הבנאדם היחיד בעולם הזה שיכול להבטיח לי שהכל בסדר כן הכיר אותו.

איזה אידיוטית, הם מתים ואת בוכה על שטויות. שטויות שגם ככה את לא מתחרטת עליהן. אז למה?

אני חייבת לשמור את השיט שלי לעצמי, זאת המסקנה היחידה שלי מהעניין. איזו מסקנה נוראית, נכון? זה פשוט הגיע למצב שזה מרגיש שהחשיפה של הדבר כואבת. זה לא שאני לא מבינה למה אני מקבלת וצריכה להתמודד עם כל הבולשיט שנזרק לעברי. יש אמת כואבת בבולשיט הזה. האמת שפשוט נמאס לי להתעסק איתה.

שוב, שוב אני חושבת יותר מידי ונזכרת באבי. ובבר. וגם בגל וטל ועוז ובכל השאר שהם עולם ומלואו ואפילו את השמות שלהם אני לא יודעת. ואיזה נורא זה להסתכל בפייסבוק של חייל שמת, נכון? מדכא. זה נשאר שם כמו טביעות רגליים על חוף הים ועוד מעט באה הגאות.

אז אנחנו פה, ואנחנו חיים, והכל יעבור בסופו של דבר. המים עוברים בנהר והזמן עובר ומשתנה ואין באמת על מה להתחרט, חוכמת הבדיעבד לא תורמת לאף אחד בעצם. אז קרה. נפלו השמיים? לא נראה לי. יותר חשוב לי עכשיו להסתכל מסביב ולהגיד תודה. תודה שאתם כאן.

הלכתי למסיבה אצל סלע כדי לספוג שפיות לרגע. רגע לצאת מהלך הרוח שהכנסתי את עצמי אליו. לזכור שיש עתיד, בתקווה, והוא קרוב. לפחות שש פעמים נשאלתי על שנת השרות. הסברתי כמה פעמים מתי אני עוזבת ומתי מתחילים הסמינרים ושאלתי מתי כולם מתגייסים ולאן. דיברתי עם אופק, והוא אמר לי שהוא מפחד, ושעצוב לו שנגמר ושפרידות לא עושות לו טוב. לרועי אמרתי שהיה לי יום לא משהו. חייכתי קצת, שתיתי מיץ ענבים. שאלו אותי למה אני מדברת בשקט ואמרתי שזה בגלל שאני עייפה. חשבתי קצת על אירועי הסופש שהיה מעורבב בגעגוע, הנאה, שמחה ומוות ומשפחה. הזכרתי לעצמי שהבעיות שלי הן אמיתיות ולגיטימיות גם אם הם מתים. ובכל זאת..

לכל הצרות, לכל הדילמות, יש אמת. אני מאמינה בזה. אבל על זה? זין. אני סתם חושבת יותר מידי.

חלאס כבר עם כל הסרטים האלה

שתחזרו בשלום

ושיגמר כבר

ירדן