רגע, מה?

הרגישו לי א)עמוקים מידי בשביל לכתוב אותם ללא התייחסות ו-ב) פרטיים מידי מכדי שמישהו יקרא אותם ואז יפרסם משהו בסגנון:״יואו כמה שאני אוהב זין״

1. ״​האמת היא שאף פעם לא ביליתי את הלילה עם מישהו, כזה גם עם שינה וקימה בבוקר ביחד. אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית?״

כשהיה לי את החבר הראשון הייתי בת 15 ואמא לא הסכימה שהוא ישן אצלי. אז זה היה קצת מבאס אבל עכשיו אני מבינה שזה היה לגמרי לטובה ושוב אמא שלי מוכחת כאמא הטובה בעולם. (אוקיי, היא לא. מאוד לא. אבל היא מצוינת, באמת). אין לי יותר מידי מה להוסיף, אבל לפעמים אני נורא בא לי מישהו לישון איתו. ואני באמת מתכוונת לישון, עם שינה וכל זה, אתם יודעים. נראה לי כמו אחד הדברים הכיפיים שזה עם מישהו שאוהבים. 

2. ״גם אחרי שש וחצי שנים אני עדיין לא מצליחה לתפוס את העובדה שאנשים שמתו כבר לא פה והם לא יחזרו יותר בכלל. אף פעם. לנצח.״

אבא שלי היה האבדה הכי גדולה בחיי. עבר כלכך הרבה זמן ולפעמים קופץ לי חשק לספר לו משהו. או שאני מצפה שהוא יחזור מהעבודה על האופנוע הכחול שלו. ועכשיו, עם כל הלחימה, אני מצליחה, אני חושבת, לתפוס את קצה הקרחון של מה זה אומר. הם שם, הם אבדו לנצח. אני אומרת את זה לעצמי ואני יודעת שזה נכון אבל איזו מחשבה מוזרה זאת. זה מרגיש מוזר והזוי לחשוב שחיים שלמים של בנאדם פשוט נקטעו באמצע ואין ולא יהיה וזהו. אני מצטערת חברים, זה לא נהיה קל יותר. בהתחלה זה פשוט בכל מקום ואחרי כמה זמן זה צץ במקומות שהכי לא ציפית שזה יצוץ בהם. נניח, השיר ברדיו. והצליל של המפתח בחור המנעול. ותמונה ישנה מפייסבוק או מלחמה חדשה. רוצה לחבק את כל האנשים שהחשובים שלהם נהרגו. חיבוק זה טוב ומנחם אבל אני מצטערת, מצפה לכם חרא של עתיד בכל הקשור לאבל. זה הולך להיות קשה. עצוב ותאמינו לי, זה לא באמת נגמר. 

השעה מאוחרת מידי בלילה או מוקדמת מידי בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. אני צריכה לקום מוקדם מחר כי אני צריכה לארוז לסמינר הראשון שלי. יש כלכך הרבה דברים לעשות. אני אוהבת את התעסוקה הזאת. זה טוב לי. 

ירדן.