רגע, מה?

אני זוכרת מקרה אחד ספציפי, כשהייתי בגן. היום עמד להתחיל, ואבא שלי עמד בכניסה לגן, בעוד שאני דוחפת אותו, שילך כבר. לפעמים זה היה הפוך ולא רציתי שיעזוב אבל רק את הפעם ההיא אני זוכרת, אולי כי היה משהו מאוד משעשע בי מנסה לדחוף את אבא שלי החוצה, כי הוא היה נראה לי ענקי ויציב. אני לא זוכרת למה עשיתי את זה, מניחה שזה כדי להראות שאני בוגרת.

הנה אני, אחרי 15 שנה. אתמול. סמינר בצפון הארץ. שעתיים וחצי מהבית. אני באמצע פעולה והמדריך שלי אומר לי שאמא שלי בחוץ. הייתי בשוק, היא לא ככה בדרך כלל, מלאת געגועים. הנחתי שזה בגלל שהכל נהיה מציאותי- אני יוצאת לשנת שירות, עוברת לחיפה... אבל היא פשוט באה, היא והחבר. ללא הודעה מוקדמת, אפילו למדריך שלי היא לא הודיעה. עצרו אותה בשער הכניסה כדי לברר מי היא בכלל. 

זה חלום של כל חניך, שפתאום יקרה ויפתיעו אותו והנה זה קורה לי. אבל במקום להתרגש, במקום לרוץ אליהם בזרועות פתוחות ומאושרות, הרגשתי.. עצבנית. הייתי צריכה לעצור ולחשוב מה עכשיו, להירגע לפני הפגישה אבל לא חשבתי על זה. הייתי עצבנית, ולא חשבתי לנסח בראש למה. רק עכשיו אני מבינה.

אני קשורה לאמא שלי. אנחנו גרות ביחד, אני הבייבי שלה ותמיד היינו בקשר מאוד מאוד טוב. ולפעמים זה מרגיש כאילו אני עדיין הילדה הקטנה, התינוקת. הנה אני שם בסמינר, ואני אדם בוגר לעצמי. בלי אמא, עוברת פעולות, הולכת לגור עם עוד 26 אנשים. משהו הזוי ומטורף וקשה ודורש ומאתגר. ופתאום היא באה מגעגוע. אבל אצלי, אצלי זה מרגיש כאילו העצמאות נפגעה, כאילו אני לעולם לא אצליח להתנתק. בתת מודע, הזכרתי לעצמי כמה אני קשורה אליה. כמה זה מפחיד אותי שאני קשורה אליה יותר מידי, שאני לא באמת יכולה להסתדר בלעדיה.. חוסר העצמאות שלי מפחיד אותי.

אז התנהגתי מגעיל, חיבקתי אותה הרבה ואמרתי לה תודה על האוכל שהיא הביאה לנו ואמרתי לה שהיא חייבת לקבוע פעם הבאה, אפילו רק להגיד למדריך. מה אם היינו יוצאים ליום סיור באותו יום והיא לא הייתה יודעת? וככה, אמרתי להם ללכת והם היו אמורים להמשיך לכינרת.

הרגיש לי שהסמינר היה משהו שהוא שלי. אני בעצמי. ופתאום היא שם וזה הכעיס אותי.

אחר כך הצטערתי שלא עשיתי להם סיבוב באזור אבל זה היה מאוחר מידי.

התגובה הזאת, של לדחוף אותם ללכת כבר, הזכירה לי את הסיפור מהגן. אבל אני כבר לא בגן וזאת בדיוק הנקודה.

הנקודה היא שאני לא בוגרת בכלל, לא באמת. הייתי צריכה לשמוח, ולהתגאות, ולהשוויץ אבל התגובה שלי לא הייתה ככה, זה לא אני. הסמינר היה "שלי", וזה שהעובדה שהיא באה עירערה את השלווה שלי כלכך רק אומר שאני עוד לא "שם". מה זה "שם"? זה זה שאני עוד לא סגורה על הכל ובטוחה בעצמי מספיק כדי לשתף אותה לחלוטין, וגם זה שאני יותר מידי ישרה, יותר מידי ב"חוקים", ולבוא בלי התראה זה לא מקובל.

ישבנו באוטו לפני שעה וחצי, הייתי צריכה טרמפ הביתה מהעיר הקרובה. דיברנו על זה.

"ירדן, התגובה שלך הייתה מגעילה. את צריכה לשחרר. אז מה אם באנו...זאת הייתה תגובה ממש לא נורמלית ואפילו היסטרית"

"אבל אמא, פעם הייתי יותר היסטרית, לא?"

"אחרי התגובה הזאת אני לא בטוחה. לא ככה מגיבה ילדה בת 18... אני גם לא בטוחה שאני אבוא יותר."

"מה, את לא תבואי לבקר אותי בחיפה?"

"לא יודעת עכשיו. מאוד נעלבתי מהתגובה שלך."

אני לא חושבת שהיא לא תבוא לבקר בחיפה. אני חושבת שהגעגועים יכניעו אותה, או יותר נכון מקווה. ממש מקווה.

אבל אחרי השיחה הזאת עוד יותר התערעתי, עוד יותר הבנתי כמה אני תלויה בה באופן מוחלט. כי זה כאב לי מה שהיא אמרה, כמו סכינים לתוך הלב. פגעה באחת הנקודות הרגישות ביותר שלי, זאת שאני אף פעם לא מסוגלת להשתחרר, אף פעם לא מסוגלת להיות קלילה. אני לא מסוגלת לתת פייט, אני לא מסוגלת להסביר את עצמי כמו שצריך אז אני באה לפה. אני על סף בכי כרגע. כי היא נפגעה באמת. אבל הכי עצוב, זה שאין לי באמת את המקום להגיד לה את כל הדברים האלה. אנחנו לא מדברות על דברים כאלה בבית, והראיה הכי טובה היא שאמרתי:" אמא, אני מצטערת", אז היא ענתה "לא נורא. יעבור לי". בכלל לא עולה על דעתה לשאול מאיפה זה בא. אני מבינה, היא עצובה עכשיו והיא נפגעה אז אני לא מצפה שזה יקרה עכשיו. אבל זה גם לא יקרה אף פעם, כי ככה זה. דברים פשוט עוברים אצלנו, שוקעים עמוק אל תוך העור עד שסדקים נפערים ואין יותר מה לעשות איתם. ככה זה כשלא מדברים על דברים.

אחותי באה עוד שעה. אני מקווה שהיא תעלה קצת את המורל.

קשה לי כלכך, עם הכל.

חוזרת לצפון לעוד סמינר ביום חמישי. זה לא נגמר, הכל רק מתחיל.

ירדן