רגע, מה?

לגור עם עוד 26 אנשים. זה מלחמה בלתי פוסקת על הכלים והשירותים והמקלחת. זה לא להכיר לעומק את כולם ולהתבאס. זה לרצות לדבר עד 2 בלילה ולקום בשבע למחרת. זה עניין עם האוכל, והאחריות בקינים והאחריות אחד על השני. זה לפעמים להרגיש לבד וזה מטורף וזה לגמרי מה שאני צריכה כרגע.

אני אוהבת את זה שבני גרעין שלי מתקלחים עם מוזיקת מועדונים חזקה או שרים יחד במקלחת עם הדג נחש. אוהבת את השירים של הבנות מהקן הקודם שלהן. אוהבת את העובדה שיש הווי, גם אם לא תמיד הוא הכי טוב. אוהבת את החניכים שלי שהם פשוט קסם של ילדים, חבורה יוצאת דופן של אנשים צעירים.

לפעמים אני נזכרת שאין לי בית ספר יותר וזה די מפחיד. מבינה שאלו החיים שלי עכשיו וזה כזה מוזר.

קצת מתגעגעת הביתה, אבל לא יותר מידי. יש הפרדה מוחלטת בין מה שקורה לי פה למה שקורה בבית. אני מנסה לשתף אבל אנשים מחוץ לתנועה ולמה שאני עושה לא תמיד מבינים. בני גרעין שלי תמיד מבינים בקטעים האלה, כי הם פה איתי.

היום הייתי ברכבת עם חולצת תנועה וחיילת שעברה שם שאלה אותי אם אני בשנת שירות. אמרתי לה שכן והיא אמרה לי בבאסה:"איזה כיף לך, תהני". תמיד מפחיד אותי לחשוב על העתיד, על מה ואיך יהיה אבל אני אופטימית. מאמינה שאצליח להוציא משהו טוב מכל דבר כמו לשמוע את בן גרעין שלי שר במקלחת ולחייך.

לילה טוב,

ירדן