רגע, מה?

אני בבית לחג, משמע חזרתי למרתון של סדרות ולכתוב בשעות לא הגיוניות בלילה. אין כמו הבית. באמת, יש תמונה שלי מחבקת את המשקוף של דלת הכניסה כשהגעתי.

אם להיות כנה לחלוטין, השנה לא התחילה טוב. לפני שבועיים הלכתי לים עם בנדוד שלי שבא לביקור מאמריקה, אמא והאקס שלה מהצבא (רוצה להיפרד מאשתו. בינתיים מתנחל אצלנו לפעמים). בים פגשנו חברים של אמא, קבוצה כזאת שנפגשת כל שישי באחד החופים בבת ים. מדברים, משחקים קצת מטקות. החברה הכי טובה של אמא הייתה שם וגם עוד איזה ידיד שלה. בנאדם די מבוגר, בסביבות השישים. הוא הביא לי ולבנדוד שלי את המטקות שלו לשחק קצת, גיליתי שאני מאוד גרועה בזה. כשהלכנו, הוא אמר לי:"תבואי שבוע הבא, נלמד אותך לשחק קצת." חייכתי ולחצנו ידיים. חזרתי לחיפה.

היום אמא באה לקחת אותי מהרכבת ובדרך סיפרה לי שאתמול היא הייתה בלוויה שלו. חשבתי שהיא צוחקת עליי, אבל לא.

לא ממש הכרתי את הבנאדם, המוות הדי פתאומי שלו לא מאוד מזעזע את עולמי, אבל זה מדהים אותי איך המוות תופס אותי כל פעם כשאני מתחילה להכנס לשגרה של חיים וכאילו אומר לי:"זוכרת? אני פה. אני תמיד פה." זה פשוט עצוב. ראיתי אותו רק לפני שבועיים, זה הזוי. 

אז היה את זה, הספקתי לחשוב על זה די הרבה היום. וגם ארוחת החג הייתה די עלובה. אנחנו משפחה אשכזנית עם כל מה שזה גורר, משמע היינו 6 נפשות ואכלנו דברים חסרי צבע ומלאי שום. סבתא הייתה אחראית על הארוחה אבל היא שכחה דברים כמו להכין תוספת לעוף או לאפות אותו על נייר אפייה. זה באמת לא נורא כלכך אבל שניהם מתחילים לשכוח, היא שאלה אתי אם עבדתי כשהייתי בתל אביב ואני בכלל בחיפה. סבא בכלל עם דימנצה וכשאחותי איחלה לכולנו שנה טובה רציתי ואני עדיין כלכך רוצה להאמין שהיא תהיה טובה. ששנה הבאה שוב נאכל עוף יבש שיש לו טעם של שום. נכון, זה עלוב, והיה מין מתח כזה בשולחן בין אחותי ואמא לפעמים, אבל זאת עדיין המשפחה שלי. בין אם אני רוצה ובין אם לא אז פשוט החלטתי לקבל את זה ולהפיק את המיטב.

מה שכן, בתדודה שלי הכינה עוגת גבינה פרורים כלכך טובה שלא התאפקתי ולקחתי שתי חתיכות.

אז, אובייקטיבית היה לא משהו, אבל ההרגשה שלי טובה, מצפה להמשך החג והימים בבית. סך הכל, רשמתי לעצמי כמה תזכורות לשנה החדשה מהחג הזה.. לאהוב את המשפחה גם אם קשה, ולזכור שהכל פה זמני. גם אני. וזה הדרבון הכי גדול שלי לעשות טוב בזמן הזה.

בוקר טוב,

ירדן