הוא אמר שאני יפה ומדהימה והפסד של כל הבנים שהם לא איתי. ושהוא ראה איזו תמונה שהעלתי לפייסבוק ורצה להגיד לי שאני יפה ושזה נכון ולכן טוב להגיד לי את זה.
מעולם לא הרגשתי יותר בודדה. מעולם לא רציתי יותר שמישהו, ה-מישהו, יבוא אליי ויחבק אותי במיטה. ההוא שאדבר איתו בסמסים בנסיעות ארוכות ברכבת. הזה, שלא קיים ולא נראה באופק. וזה מה שמפחיד אותי פה. שתחושת הבדידות הזאת תוביל אותי להתפשרות על משהו אמיתי, אהבה אמיתית לבנאדם השני שאני יודעת שאני מסוגלת להכיל אחת יכזאת. במקום זה זה יהיה משהו שמבוסס על הצרכים שלי, על הפגת הבדידות שלי והמגע הזה הוא שקר כי לא באמת אכפת לי, או למישהו ההיפוטתי שיבוא, אם יבוא. זה מאוד מפחיד, להסתכל על הצעדים של עצמך ולהבין מאיזה צורך נעשו דברים, מה המטרה, ומאיזה צורך הם היו צריכים להיות.
דיברתי על זה עם מישהו מהגרעין. הוא אמר שהמסיבות והבנות והסטוצים והמקרים שלא מדברים עליהם אף פעם ממש חסרים לו, וזה לא משנה לו שזה בעצם שקר, הנאה רגעית. הבנתי שבניגוד אליו אין בי רצון למשהו לא אמיתי. יותר גרוע, דברים כאלה עושים לי מאוד מאוד רע.
אבל שוב,
המניע יהיה הבדידות או האהבה?
אולי אתחיל לכתוב פה יותר. רוב הזמן הולך על הקן שלי וכל הגרעין אבל זה נחמד שיש לי תזכורות מכל מיני שנים וחודשים שהיו פה.
ירדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
