רגע, מה?

זה לא קורה הרבה במקום בחיים שאני נמצאת בו אבל בכל שהייה בין דברים, בהליכה בין חדר אחד לאחר, בבהייה בחלון הרכבת, בזמן עד שאני נרדמת סופית, בזמן בקן שאני לגמרי לבד, בין מצמוץ למצמוץ, בין שיחה לשיחה..

אני מתגעגעת לאבא. אני רוצה את אבא. כן, שכחתי אותו. אבל כמו הקלישאה, אני זוכרת עוד איך זה מרגיש. יודעת מה הוא גרם לי להרגיש. אז אני רוצה, רוצה כל הזמן, כל דקה פנויה זה מה שאני חושבת עליו.

אני. רוצה. את. אבא. שלי.

אחר כך אנשים תוהים איך דחיית הסיפוקים שלי כלכך טובה. תוהים למה אני לא מתעצבנת מכל מיני דברים. אז הנה, כי הדבר היחידי שאני רוצה באמת לא יכול להיות איתי. כל השאר.. כל השאר זה סתם,  גוונים של אפור.