אני כבר... 5 וחצי חודשים גרה במרחק שעתיים נסיעה בערך מהבית שבו גדלתי, במסגרת שעוטפת אותך מכל הכיוונים. לפני שעברתי הזמנתי לביקור את כולם- חברים, משפחה, אנשים מהשכבה שהסברתי להם מה אני הולכת לעשות. אחרי חודשיים בערך הבנתי שאף אחד לא באמת הולך להגיע, חוץ מהמשפחה הקרובה ואולי בלחץ החברות הכי טובות.
זה לא שזה מאוד מפתיע אותי. אין לזה שום פואנטה. אבל זה מחדד לי קצת כמה שאני לא לחלוטין פה וגם לא שם. מחוברת רק למשפחה שלי. והחברות...אני מנסה. אני הכי אוהבת ואני מנסה וזה לא תמיד מצליח. כי כשאני שם מושכים אותי לפה וכשאני פה כל האנשים שגדלתי וגידלו אותי מושכים אותי לשם.
וצהל לא עוזר ממש עם כל הקטע הזה.
עוד דבר שאומרים על בוגרי הנוער העובד זה שאין להם בתכלס חברים שהם לא מהתנועה. אני מרגישה את זה קורה אפילו שברור לי שהקשר שלי עם חברות שלי הוא חזק כמו...קשר קוולנטי כפול. אבל לפעמים אני מפחדת שאני בודקת את הגבולות שלו יותר מידי, מפחדת שהוא יגמר וזהו.
חוסר יציבות בחיים החברתיים שלי.
לא שאי פעם ידעתי יציבות חברתית. זאת פריבילגיה שמעולם לא הייתה לי.
עוד יום עובר. מרגישה שאני הולכת על כדור, כל צעד בכיוון הנכון גורם לי להגיע לנקודת ההתחלה מכיוון אחר.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
