רגע, מה?

הלוואי והייתי יכולה לשים נעץ על הרגע הזה ברצף הזמן של החיים שלי שבו התחלתי להרגיש שאני שונה.

אולי זה היה איפשהו במעון. הייתי בת פחות משלוש וגרנו בלוד, אני לא זוכרת המון משם רק שהייתה לנו איזה סבתא כזאת שהכינה לנו אוכל, שהיינו חייבים לישון בצהריים והייתה את ענבר. היו שתי ענבר במעון, עם אחת מהן הייתי ביסודי והיינו חברות טובות בכיתה ז'. אבל ענבר השנייה..

אני לא ממש זוכרת איך היא נראתה. אני רק זוכרת סצנה כזאת שבה היו מסביבה הרבה ילדים כי היו לה מסטיקים ואני לא הלכתי לקחת..הייתי בצד. לא אהבתי את ענבר. אני חושבת שחשבתי שהיא רעה. אולי זאת קנאה ואולי זה סתם זכרון שכבר מאוד לא קשור למציאות שהייתה כי עברו 16 שנים מאז.

תמיד כששואלים אותי על היסודי אני אומרת שהייתי אאוטסיידרית. זה נכון, אהבתי לטייל בין כולם עם עצמי. אהבתי להיות לבד בהפסקות. דיברתי הרבה עם השומר. לא הייתי נפגשת עם חברים אחרי הצהריים הרבה ואמא שלי הייתה צריכה להכריח אותי להתקשר. אבל בכיתות הנמוכות יותר יש לי הרבה זכרונות שלי עם חברים. הפעם ההיא שבנינו ארמון חול ב-א' או כשביינו משחקים דחיפות בחצר. אבל בעיקר בדידות. לא הרבה השתנה מאז.

אז אני לא יכולה להגיד שהמעון היא נקודת ההתחלה, גם לא ממש הגן שיש לי ממנו זכרונות טובים בעיקר (חוץ מהפעם הזאת שגזרתי בעצמי את השיער ואז אמא שלי סיפרה אותי קצר וכולם צחקו עליי ובכיתי נורא).

אני צריכה למצוא את הנקודה הזאת ולהבין מה קרה. אני הולכת לשאול גם את אמא. אני חייבת להבין כדי שאדע מה לתקן. אני חייבת לחקור את הזמנים שהביאו אותי לאיפה שאני. זה לא שאני לא אוהבת, יצאתי די טוב. אבל הבדידות הזאת. וההרגשה הבלתי פוסקת שאני שונה, שאני חושבת ומתבטאת אחרת. שאני תמיד בשוליים ולעולם לא המרכז. למה? איך? מתי?

המסע הזה רק נמשך. חשבתי היום על דברים שקרו לי והבנתי איך הדברים הרעים נהיים קהים יותר, איך שהזמן מרפא את הכאב ומשכיח את העוקץ. וזה נפלא כי ככה מתגברים וזה מבאס כי אני לעולם לא אוכל לדעת במאה אחוז איך דברים משפיעים עליי, אני פשוט לא אזכור.

אז לקחתי את הנעץ ביד. ולעולם לא תהיה לי תשובה מדויקת איפה לשים אותו. אבל אני מנסה, ומקווה לגלות כמה דברים חדשים בדרך.

אעדכן אתכם,

ירדן.