רגע, מה?

"אסור לגעת. יהיה לך חור! את רוצה שיהיה לך חור בעור?!", אמא הזהירה אותי, כל פעם שהייתי מגרדת עקיצות יתוש או מקלפת פצעים ישנים.

אסור לגעת בפצע. בהתחלה כשמקלפים אז יורד דם ואז הוא מקריש אבל אז אם עושים את זה שוב ושוב הדם מפסיק לרדת ונשאר מין צלקת קטנה בצבע כהה יותר מהעור, כמו גומה קטנה כזאת.

"אל תגרדי, שלא יהיו חורים".

וכמו שכשכואב בפנים אז יש אנשים שחותכים את הגוף, אני מגרדת וחותכת את הנשמה.

זה בא לי טבעי כמו לקחת את סכין הגילוח או מה שזה לא יהיה ליד. תראו, מעולם לא פגעתי בעצמי. גם אין לי כוונה- לעולם לא. אבל אני לא שולטת על העינוי הזה שנקרא מחשבות נודדות. 

אבא שלי. הפצע של נשמתי. כל פעם שאני חושבת עליו אני מגרדת את הפצע. הוא לא מגליד.

גם לא מדמם יותר מידי, הזמן עושה את שלו. שכחתי.שכחתי המון. כל שבוע אני שוכחת עוד טיפה. אבל במקום שאני נמצאת בו, הוא תמיד בראש שלי. תמיד מזכיר לי כמה היה יכול להיות יותר טוב או יותר גרוע או שונה לחלוטין. 

מעולם לא הייתי מוקפת בכלכך הרבה אנשים כמו עכשיו. מעולם לא הייתי כלכך בודדה. מעולם לא חשבתי עליו כמו בתקופה האחרונה. זה קשור, עם בדידות בא כאב, עם כאב בא געגוע. ואני מתגעגעת למשהו..אולי לקונספט הזה של אבא. כי את שלי כבר יותר מידי שכחתי, הוא הצל של הצל של עצמו בזכרונותיי. ואולי הבדידות הזאת, הבדידות המזעזעת הזאת, המשתקת, מובילה אותי לרצות לדבר עם האדם הזה, שאהב אותי ללא תנאי ולנצח. אולי אפסיק לחטט בעבר כשההווה יהיה מפתה יותר.

בדידות עוטפת, מלטפת את ימיי ואת חלומי.

בדידות

וזהו.