רגע, מה?

מולי הכנרת. לא שרואים אותה עכשיו, כי חשוך אבל היא שם ואפשר לראות את קווי המתאר שלה דרך הנורות המנצנצות של היישובים והחופים מסביבה.

אני אוהבת את הקיבוץ הזה. כאן לבד וברוח הנעימה, אבל שומעת מאחורי את המורלים לפני ארוחת הערב, את הצעקות והצחוקים.

הביאו לכאן שני כסאות. הפלסטיק חסר החיים לידי רק מגביר את תחושת הלבד.

כבר חשבתי מה אני הולכת להגיד לו, לנדב המדריך שלי.

תשמע. לא טוב לי. אני מרגישה במלחמה בלתי פוסקת על המקום שלי בקבוצה שלי, אני מרגישה לבד. ודיברתי על זה עם איתי והבנתי שהוא עוזב עוד כמה שבועות, אני לא מעוניינת בלעזוב. אני לא מתכוונת לוותר על אורך החיים הזה שהוא בדיוק מה שאני צריכה כרגע. אבל אולי יש לך איזה..טיפ. עצה. מידע. משהו, משהו שיגרום לי להרגיש פחות לבד, משהו שיראה לי שאני לא היחידה שמנסה פה. כי אף אחד. אף אחד אני מדגישה- לא ניגש אליי מעולם פה והתחיל לדבר איתי סתם ככה, בלי סיבה, לשמוע מה קורה. ואני? אולי לא עשיתי מספיק. אולי, אבל ניגשתי למיקה ועדי ויובל וכל הזדמנות שיש לי אני מתעניינת בנירית ואפילו אני ותומר התקרבנו קצת. כשדיברנו, אני ותומר, הוא אמר לי שכולם מעריכים את זה שבאתי לפה לבד (שוב לבד) מהיישוב שלי ושאף אחד לא יודע להכיל את זה.

אתה מבין?? אף אחד לא יודע איך להזיז תתחת שלו מהמקום הנוח, מהחברים שמכירים אותו שנים ולקפוץ לזה. וזה יכול להיות לא נעים וזה יכול להיות נפלא, אבל לי? לי אין ברירה. אני חייבת ואני לא מצליחה, לא מצליחה להתחבר לקבוצה כשהיא יותר משני אנשים, לא מצליחה כי..טוב, אולי זאת אני. אולי נועדתי להיות לבד. אולי נועדתי להיות הזאבה הבודדה. אבל אתה יודע מה ההבדל בין מי שאני עכשיו למי שהייתי לפני חצי שנה וכל חיי?

שעכשיו, זה מפריע לי. באמת מפריע לי. וגם על זה דיברתי עם איתי והוא אמר שזה לא אני, זה הן. הן שמקובצות בקבוצה סגורה.

"ירדן, לא באמת מקבלים את היחיד פה למרות מה שמדברים"

אז.. לא יודעת.