רגע, מה?

אני כועסת. ועכשיו, אני הולכת לעשות את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: לתת לזה מילים. ואחרי שהמילים יהיו כתובות אולי אראה את זה לאנשים. ככה אני פותרת את הבעיות שלי והבעיות שלי מתחילות להיפתר ברגע זה.

אז כן, אני כועסת. אני כועסת על שמוליק והדר שלא עוזרים לי מספיק ועל זה שהם לא מנסים להיות חלק מהחיים שלי אפילו שאני מנסה ליצור איתם קשר כזה כשאני יכולה. אני כועסת כי הם לא קולטים, אני חושבת, כמה זה קשה.

אני כועסת על ניצן. היא אמורה להיות הצוות שלי והיא רק מורידה אותי למטה. לפעמים אני צריכה את הבנאדם לידי שלא יברח, והיא בורחת. היא לא תציע דברים חדשים. היא לא תתמודד עם חניכחם על שטויות שהם רושמים בוואטסאפ של כל השכבה הבוגרת. היא אפילו לא תתעסק במפקד, או בפעולות על רבין, או לקראת הבחירות, או כל דבר שצריך יותר להתאמץ בשבילו. אני כועסת, למרות שאני יודעת שקשה לה בדיוק כמו שלי.

אני כועסת על חניכים שלי. כי הם לא רואים שבלעדיהם אין כלום. אני כועסת כי הם מצפים ממני להמון. בלי לקחת אחריות על עצמם ועל החברים שלהם. אני כועסת כליהם כי נמאס לי להרגיש אשמה בגללם, כי נמאס לי להרגיש לא בנוח לידם, כי נמאס לי שהם חושבי שאני משהו אחד ומתאכזבים כל פעם מחדש.

אני כועסת על הגרעין שלי. כועסת כי אין מקום שם לאף אחד. אני כועסת כי הם לא מנסים להיות חברים שלי, זה שיחות קצרות ולא משמעותיות אחרי הצהריים, זה לספר על היום אבל להרגיש שיש חסימה.

אבל בעיקר, ממש בעיקר, אני כועסת על עצמי. כועסת שאני מבזבזת אנרגיה על להוריד את עצמי למטה. כועסת שאני אומרת לעצמי שאני לא יכולה. כועסת על עצמי שאני לא מסדרת את הזמן נכון, שאני בכלל לא מדריכה טובה, שאני חייבת אישור לדברים שאני עושה, אני כועסת כי אני מרגישה עצלנית שאני לא עושה דברים וזהו. אני כועסת שאני חא מצליחה להרים קבוצה ב-י, או להרים גיוסים חדשים, או לשמור על בוגרת נורמלית. אני כועסת על עצמי שזה מפריע לי מצד אחד, ומצד שני אני שונאת שלא הולך לי בקן. אני כועסת כי לא הצלחתי ליצור חברות בגרעין. אני כועסת כי אני לא מוצאת את הדבר הזה שיחזיר לי את האנרגיה, שיתן לי את החיזוק הזה שאני צריכה. 

אני מנסה. אני באמת מנסה. השלב הבא הוא פשוט לנסות לנתב את האנרגיות שלי לחוץ ולטוב במקום לבפנים ולרע.

אני אצליח. וגם אם לא, זה יעבור. הכל עובר בסוף, פשוט צריך להפוך את הכל למשמעותי יותר. זה מה שאני מנסה לעשות.