רגע, מה?

אני אוהבת לקרוא. אני אוהבת להפוך מילים לתמונה, לסרט רץ בראש שהצבעים שלו כולם שלי. אני אוהבת לכתוב, לחבר מילים ולתפור אותן להרגשה, להוסיף איזה קישוט פה ושם ושבסוף זה יוצא השתקפות שלי כמו במראה, אני כתובה שחור על גבי כחול, אני הכוח של המילים שלי, אני מספרת הסיפור.

לפעמים, אני מסתכלת על המראות בבית שלי ומנסה להיזכר איך זה להסתכל בהן בתור ילדה. פעם, הייתי צריכה לעלות על שרפרף כדי להסתכל במראה באמבטיה, ולקח זמן עד שהגעתי לזאת שבשירותים. עכשיו, אני עומדת שם, הכתפיים מגיעות לחצי ואת קצה הראש כבר לא רואים. אני לא זוכרת איך נראיתי בעיניי עצמי פעם. זה נראה כאילו הכל אותו דבר, זה כמו שקשה לך לראות אם מישהו משמין כשאת רואה אותו כל יום. תהליך הדרגתי כזה, שלא מרגישים בהבדל עד שפתאום הכל שונה לחלוטין.

אז אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אבל כנראה הדבר המוזר ביותר הוא לקרוא את עצמי מפעם. זה בבת אחת לראות מישהי אחרת במראה. היא אני, בלי אותו ידע שרכשתי; בלי אותם דברים שעברתי, במקום שונה ממה שאני עכשיו.

קראתי משהו עכשיו שכתבתי למישהו פעם, לפני שנה, אולי יותר. כתבתי על כמה שאני שונאת את הבית ספר, כמה שאני לא מוצאת את עצמי, וביוטכנולוגיה זה גרוע. 

מצאתי את עצמי מתגעגעת היום לביוטכ. למצגות האלה שהייתי לומדת מהן את החומר לבד, את זה שזה לא עשה לי חיים קלים בכלל. נזכרתי בניסויים האלה שחומרים היו הופכים מכחולים לסגולים לוורודים ואז לשקופים. נזכרתי בכימיה, ואת זה שזה היה מאתגר ברמה כזאת שיכולתי לעבור בהצלחה רק אם באמת התאמצתי להבין. נזכרתי במולים ומולארים ונויטרונים ופרוטונים ואיזוטופים וקרינה. כלומר, נזכרתי שפעם ידעתי ועכשיו קצת פחות.

אני מתגעגעת ללדעת טיפה יותר בכל יום. עדיין ברור לי שהתיכון היה אחד התקופות הפחות טובות, אבל אני מעריכה את הידע הזה שרכשתי.

הבנתי היום שאני אהיה חייבת ללמוד כל חיי, אחרת אשתגע. אהיה מהמבוגרות האלה שמתחילות בגיל 60 ללמוד כלכלה או איזה שטות כזאת. אני לא יודעת מספיק. לעולם לא אדע מספיק. אבל זה הכיוון שהאנרגיה שלי צריכה ללכת אליו. נשבר לי מהבדידות. נשבר מהגעגוע, מההרגשה שאין לי סיכוי ותמיד אהיה בשוליים של כל מצב חברתי שאגיע אליו. אני פשוט אלך ללמוד, רק ללמוד, ושם אני אמצא את האנשים עם התשוקה הזאת ושם אבזבז את האנרגיה שלי. בטוחה שיש מלא כאלה שבטוחים שהם לא ילכו ללמוד לעולם, זה רק בגלל מערכת החינוך המפגרת שעושה טראומה. הם יתפכחו, ונפגש באיזו אוניברסיטה בעוד שלוש-ארבע שנים.

נורמלית+-

ירדן.